פחדים

אני לוגם קפה מסיפלון לבן

יש לו טעם של דמעות

לא כאלה הזולגות מהעינים

כאלה הנוטפות מהלב,

והשחור, מעטר את לובן הדפנות

 בחזיון הנברא מתוך עצמו.

פחדים.

כמו תולעי תפוח נותבי מחילות

מגיחים לאויר הצחיח

מכרסמים את העולם מבפנים

עד רקב,

והיופי קורס אל תוך עצמו.

עוד לגימה מהבילה, הקפה חום מריר.

אני עדיין לא השלמתי,

לרקוד לאור ירח בהיר,

לצלילי קשת כינורות,

לקלוע צמות מקרני אור כסופים,

לאסוף כוכבים אל עששית שקופה,

לכתוב עוד פעם שיר אהבה

לסיים את השיר הזה...

קרני השמש מקישות שמחה

על שמשת חלוני,

כמו עורב שחור.