~~~~~ חלק 1 ~~~~~
רוח עזה התאמצה לפתוח את חלונות הדירה בכדי להיכנס פנימה ולהקפיא את כולם, וכשלא הצליחה, התחילה לשאוג בחוסר אונים. באותו זמן גשם, האח הצעיר של הרוח, המטיר מים קרים על הזכוכית, מנסה להקפיא אותה או לצפות בקרח או, הכי פחות, לשבור את החלון.
אבל בחדר היה חמים ונעים. ישבתי בכורסה נוחה, שותה בירה עם גדי, מדברים על כדורגל, עבודה, מזג האוויר. אחר כך הוא סיפר לי על המשפחה שלו, ההורים והילדים.
מאוחר יותר, אני לא זוכר מאיזו סיבה, גדי אמר לי שיש לו פחד מכבישים. לא יכולתי להבין איך זה יכול להיות – הרי הוא עבד כנהג משאית.
"תשמע סיפור." הוא נעצר לרגע כאילו נזכר במשהו, הניח אצבע מכופפת בחריץ בין שפתיו, כאילו עדיין מתלבט האם לשמור סוד או לא. אחרי שנייה הוא הסיט אותה והמשיך לדבר:
"בתל אביב גרה פעם בחורה בשם דליה. והיה לה חבר. הוא אהב אותה מאוד וגם היא אותו, אבל לקח לה שלוש שנים כדי להיות בטוחה שהיא באמת רוצה להינשא לו. ואז, כאשר דליה הגיעה למסכנה זו, היא כבר לא רצתה לחכות עוד – הם החליטו להתחתן כעבור חודשיים.
יום אחד, היה זה באמצע אוקטובר, הם קבעו להיפגש על יד העירייה בכדי שמשם ללכת ולהזמין אולם לחתונה.
החבר של דליה הגיע למקום המפגש מוקדם והמתין לה בסבלנות. היא אחרה די בהרבה, אבל הוא היה רגיל לזה ולא היה מודאג. לבסוף, הוא ראה אותה בצד השני של הכביש ונופף לה ביד. היא השיבה לו בצורה דומה, ואז הוא ענה לה, ואחר כך היא התחילה לקפוץ ולנופף בשתי הידיים. שניהם צחקו, מאושרים לראות אחד את השנייה.
היא התחילה לחצות את הכביש, אך עצרה באי תנועה באמצע הדרך כי בצד השני עדיין נסעו מכוניות. כאשר הכביש התפנה מרכבים, למרות שרמזור להולכי רגל היה עדיין אדום, היא החלה להתקדם. לפתע, מאחורי פינה הגיחה מכונית ספורט צהובה ונסע היישר אליה. דליה קפצה לאחור לאי תנועה ובלי לשים לב, נתקלה במישהו – מאחוריה היה בחור צעיר, גבוה, נאה למדי, לבוש מכנסיים אפורות וחולצה תכלת, שערו החום היה מסופר ארוך - הכל העיד על כך שהבחור היה או אורך דין או מנהל חברה או מישהו חשוב אחר.
כתוצאה מהתקלות הזו, הוא מעד ונפל לתוך שלולית שנשארה מהגשם של הבוקר.
טיפות מים עפו לכל הכיוונים, כאשר הבחור, שכעת דמה יותר לתרנגול רטוב, ניסה לקום מתוך השלולית. זה היה כל כך מצחיק שכולם התחילו לצחוק. גם דליה, אף שהתנצלה, לא הייתה מסוגלת להפסיק לגחך. אבל בדיוק אז הרמזור התחלף לירוק, והיא רצה אל החבר שלה.
הבחור שנפל לתוך השלולית קם בפנים קודרות, מקלל בלבו את כל העולם, עיניו עוקבות אחרי דליה. הוא לא היה מוכן לסלוח לה על שהפילה אותו. אבל עוד יותר ששמה אותו ללעג וגם שהיא העזה לצחוק עליו. הוא החליט לגלות איפה היא גרה. עד הערב הוא עכב אחרי דליה, מחכה שהיא תחזור הביתה. רק אחרי שעה עשר הוא קיבל את מבוקשו - הוא ראה איפה היא גרה.
הבחור הזה, ששמו שמעון, חשב במשך כל אותו היום איך הוא יוכל לנקום את השפלתו. כשחזר הביתה, הוא התיישב במטבח ושרבט על דף נייר את תכנית הפעולה שלו.
שמעון גילה איפה עובד חבר של דליה – בעירייה בתור פקיד קבלה במחלקת העסקים הזעירים. יומיים יותר מאוחר שמעון קבע פגישה עם סגן ראש-העיר וסיפר לו איך תמורת קבלת היתר לעסק, פקיד מושחת ביקש ממנו שוחד.
אחרי יומיים של בירורים, חבר של דליה, שהרגיש מושפל מעצם האישום ולא היה כל כך מוכן לשתף פעולה, הבין שעניינים שלו ממש גרועים וניסה להוכיח את חפותו. אבל איך אפשר להוכיח משהו שלא עשית? ביום השלישי מתחילת הבירור, הוא מצא את עצמו בלי עבודה.
אי הצדק המשווע הזה פגע בו קשות. הוא החל לשתות. מצב רוחו היה כל הזמן קודר. הוא התחיל להרים מידי פעם קול על דליה. הוא גם לא היה יכול למצוא שום עבודה וזה הכניס אותו עוד יותר לדיכאון. אחרי חמישה שבועות כאלו, דליה ביטלה את החתונה. היא הייתה עצובה מאוד כאשר יצאה מאולם השמחות, שם, בפנים האדומות ביקשה לבטל את האירוע. היא נכנסה לבית הקפה הקרוב להרהר על הכל. החבר שלה התדרדר כל כך שהיא הפסיקה להכיר בו אותו בן אדם טוב לב, חם ומתחשב שהתאהבה בו לפני שנים. מזל שהיא לא הספיקה להתחתן עמו. כמה שהיא הייתה יכולה לטעות באנשים.
פתאום עיניה צדו חיוך קורן אור. היא הרימה את ראשה וראתה את הבחור שאותו הפילה לתוך שלולית. היא חייכה אליו ואמרה: "שלום. ועוד פעם סליחה. לא התכוונתי. באמת שלא."
שמעון המשיך לחייך: "את יודעת מה? בואי תספרי לי עד כמה עת מצטערת בזמן שנשתה כוס קפה."
"או לא. אני מעדיפה שלא."
"אז את לא ממש מצטערת." והחיוך החם שלו שכנע אותה לבסוף.
תוך שיחה עמו היא שכחה את כל הבעיות שלה. הבחור ממש מצא חן בעיניה. והיה ברור שגם היא מצאה חן בעיניו. דליה הרגישה טוב. אחרי שבועות של סבל, סוף-סוף היא הרגישה לא מדוכאת, היא הרגישה שהיא חוזרת לחיים.
הם יצאו מבית הקפה ביחד והלכו אליו...
כעבור חודשים, כששמעון כרע לפניה ברך וביקש את ידה, הוחלט על החתונה. שמעון לקח על עצמו לדאוג לכל הסידורים.
באחד הימים כשדליה הייתה לבד, נשמע צלצול בדלת. היא ניגשה לפתוח – זה היה החבר הקודם שלה.
"לך מפה שתיין!" היא לא הייתה מוכנה לפגוש אותו. הזיכרון המר של הפרדות ממנו צרב לה במוח.
"אני פיכח. כבר שבועיים אני לא שותה כלום. רציתי לדבר אתך."
"אין לי מה לדבר אתך." ודליה ניסתה לסגור את הדלת, אבל הרגל שלו הייתה כבר בפנים. "נו טוב. רק שזה יהיה מהר", והיא הלכה לסלון.
הוא בא אחריה, גורר רגליו בכבדות, נעמד בהיסוס ואמר: "אל תתחתני עם שמעון. זו תהיה שגיאה."
"איך אתה מעז! עוף מפה." והיא דחפה אותו אל הדלת, זועמת על חוצפתו.
"אבל אני אוהב אותך!"
"לא מעניין אותי כלום. לך!" והיא סגרה את הדלת. מיד אחרי זה דליה רצה אל המיטה, נפלה עליה והתחילה לבכות.
כאשר שמעון חזר הביתה, היא כבר נרגעה ולא רצתה לספר לו על ביקור של החבר הקודם שלה. היא החליטה לשכוח אותו סופית. דליה חיבקה את שמעון, נישקה מכל צד של הפנים, על המצח ובסוף גם על שפתיים, והתיישבה בכורסה - "נו, מה חדש אהובי?" והם דנו על הסידורים לחתונה ועל לאן לנסוע לירח הדבש עד מאוחר בלילה.
~*~
הזמן עבר ממש מהר. בלי שהם שמו לב, השעונים שלהם הספיקו לתקתק חודשיים והם התחתנו.
היא רקדה כל הערב, חייכה לכולם, אבל במיוחד לשמעון - בעלה זה כשעתיים. היא לא רצתה ללכת הביתה, אלא לרקוד ולרקוד. ראשה היה מסוחרר אולי בגלל היין, או אולי מריקוד, ויכול להיות משמחה להיות נשואה לבחיר לבה.
אבל הגיע זמן וכולם התפזרו. הזוג הטרי יצא לרחוב. הם נכנסו למכונית ונסעו הביתה. למטה, על יד דלת הכניסה, שמעון פתאום נתן מכה עם כף ידו במצח כנזכר במשהו. הוא אמר ששכח שתי מעטפות עם כסף באולם – הוא שם אותן בצד כשהרב קרא לו לחופה – הוא יאסוף אותן ותכף יחזור. דליה עלתה לדירה לבד, נכנסה לחדר שינה, נשכבה על מיטה וחייכה אל התקרה – היא הייתה כל כך מאושרת. היא מצאה את האיש שאהבה. הם יחיו באושר לעולם ועד...
~*~
דליה התעוררה בפתאומיות. הסתכלה על השעון – הייתה כבר שעה שלוש אבל שמעון לא היה על ידה במיטה. היא קמה והתחילה לחפש אותו בבית.
הוא לא נמצא.
היא התחילה להרגיש לא טוב.
התקשרה לאולם השמחות, אבל כמובן שאף אחד לא ענה.
דליה לא ידעה מה לעשות, אז היא התקשרה לחברתה הטובה וזאת יעצה לה לפנות למשטרה.
שם אמרו לה שהיא לא צריכה לדאוג, ושיכול להיות ששמעון סתם מתעכב איפה שהוא. אם עד הבוקר הוא לא יחזור, אז הם יתחילו לחפשו. דליה לא רצתה לקבל תשובה זו, אבל לא הייתה לה ברירה.
היא לא עצמה עיניים כל הלילה.
~*~
בבוקר המשטרה התחילה לחפש את שמעון אבל ללא שום תוצאות. עם חלוף הזמן, לדליה התחילו להגיע כל מיני שמועות עליו, כולן ממש לא נחמדות. בהתחלה היא הייתה מכחישה הכל, לא מאמינה ששמעון שלה לא היה בן אדם הכי טוב בעולם. אבל טיפה אחרי טיפה, השמועות חדרו יותר ויותר עמוק לליבה והיא החלה להאמין, הכאב מאבדונו נסוג, מפנה מקום לכעס. ובכל זאת, במשך חצי שנה היא התאבלה על בעלה עד שלחברות שלה זה נמאס והן התחילו לנדנד לה שתצא לבלות.
באחת המסיבות היא נפגשה עם החבר שלה הקודם. הוא היה יפה מתמיד.
"אני שמעתי מה קרה לך. אני מצטער." הפנים שלו היו רציניות, לא היה בהן שום רמז ל-"אמרתי לך".
"עזוב. אני לא חושבת שאתה מצטער. כנראה שצדקת לגביו. הוא לא היה בן אדם טוב."
"אני יודע, דליה. הוא היה זה שהפליל אותי בעבודה. העובדות התבררו כאשר עשו בירור נוסף."
"או! אני מצטערת. אני אשמה בכל. איך אני יכולה לכפר את זה?" דליה הרגישה את עצמה כל כך מסכנה. אם הייתה יכולה להיאלם במקום, הייתה עושה זאת.
תשובתו של החבר שלה החזירה צבע ללחייה: "פשוט מאוד. תתחתני איתי."
"או יקירי! בשמחה." והנשיקה שבאה אחרי זה הייתה כל כך מתוקה.
אבל להתחתן – לא היה כל כך פשוט. היות ולא היה ברור בוודאות ששמעון מת, ברבנות קבעו שדליה חייבת לחכות שבע שנים. ואם עד אז הוא לא יתגלה, רק אז היא תוכל להתחתן. החבר שלה היה מוכן לחכות. העיקר לזכות בה. ובינתיים הם חיו ביחד והיו מאוד מאושרים...
~~~~~~ חלק 2 ~~~~~~
עברו שבע שנים. מחר הם סוף-סוף יתחתנו. מחיר יקר היא שילמה על הטעות הילדותית שלה, אבל מחר זה יתוקן. שהמחר הזה כבר יבוא!
ובינתיים הם הלכו למסעדה בפעם האחרונה כזוג לא נשוי...
וממש באותו זמן, אבל במקום אחר, שמעון התיישב במושב המטוס לישראל. היה לו מצב רוח מרומם. מחר נגמרים שבע השנים, דליה מאמינה שהיא יכולה להתחתן, ואיזו הפתעה מחכה לה כאשר תראה אותו? הוא כבר ראה את פרצופה המופתע וחייך בסיפוק לעצמו. כן, הוא נקם היטב. אבל זה עוד לא הכל. אחרי שכולם יידעו שהוא חי, הוא יעלם לעוד שבע שנים. זו - זו הנקמה שלו. ובזמן שדליה תתייסר ולא תוכל להתחתן, הוא יחיה בכיף עם בחורות שונות, שנדבקות אליו כמו זבובים לדבש. וזה למעשה גם עדיף – לחיות איתן בלי נשואים, בלי התחייבויות, הנאה נטו.
בבוקר הוא הגיע ארצה. מזוודות כרגיל התעכבו, אבל לא היה לו אכפת לחכות. היה לו זמן עד הערב. הוא שכר סוויטה במלון על יד חוף הים והזמין לשם בחורה. תהיה לו המתנה מתוקה...
~*~
כבר שעה שבע. ביזנס זה ביזנס. הוא שילם לבחורה והתלבש. חליפה, עניבה. כמו שצריך בכדי להגיע לחתונה.
מזג האוויר היה טוב, לכן שמעון החליט ללכת קצת ברגל. באחד מרחובות השקטים פתאום התנפלו עליו שני אנשים. הם רצו לשדוד אותו. שמעון לא הסכים לכך וכולם התחילו להתקוטט. הוא ראה שבאחד החלונות של הבניין מולו נדלק אור, וילונות הוסטו הצידה ומאחרי הזכוכית היה ניתן לראות צללית של ראש אישה. בעוד כמה דקות הגיעו שוטרים ולקחו את כולם.
בתחנה השוטר שהביא אותם אמר ליומנאי לרשום שזה היה מקרה של שוד והוביל את כולם לחדר המתנה. עשר דקות יותר מאוחר הגיע מפקח והתחיל לברר עניין. שמעון סיפר ששדדו אותו. אומנם השודדים טענו שההפך הוא הנכון. המפקח ביקש לראות את השוטר שהביא אותם, אך התברר שהייתה התפרעות בהפגנה על יד בניין העירייה וכול השוטרים הפנויים נסעו לשם. אחרי כמה דקות גם המפקח היה צריך ללכת. לכן הוא הכניס את כולם לתא ולא עזר לשמעון שום דבר. המפקח אמר שיחזור מהר ויסיים את החקירה.
אבל הוא חזר רק לקראת בוקר. ורק אחרי עוד שעה שמעון שוחרר. מה היה אפשר לעשות? דליה כבר התחתנה. שמעון היה מאוד מאוכזב. הוא עשה סימני גנאי למבנה המשטרה, אבל כאשר ראה שלכיוונו בא שוטר, התחיל ללטף את שערו – כאילו זה מה שהוא התכוון לעשות בתנועתו הקודמת.
כשהשוטר נכנס לתחנה, שמעון נרגע והתחיל לחשוב. אולי בכל זאת היה אפשר לנסות משהו...
~*~
בשעה אחד-עשרה וחמישים וחמש דקות רכב של טלוויזיה נעצר על יד מלון הילטון. בחורה צעירה ובחור עם מצלמה קפצו מתוכו ונכנסו אל המלון. הם עלו במעלית לקומה שישית והבחורה דפקה בדלת השלישית מימין. אף אחד לא ענה. היא דפקה שוב, הפעם יותר חזק. הבחור הפעיל את המצלמה. נשמעו צעדים והדלת נפתחה. הופיע איש חצי רדום. בפנים החדר היה אפשר להבחין באישה השוכבת במיטה.
הבחורה מטלוויזיה ישר התחילה: "איך זה להתחתן עם אישה נשואה? אתם לא מפחדים מהחוק?" היא ניסתה להיכנס לתוך החדר אבל האיש חסם את דרכה, אז היא צעקה לאישה: "למה לא יכולת לחכות שהחוטפים ישחררו את בעלך?" אבל הדלת כבר נסגרה. הבחורה דפקה עוד כמה פעמים, ואחרי שלא פתחו, שאלה את הצלם: "תפסת את הכל?
"כן."
"טוב, זה יספיק. נצטרך כרגיל להשלים את שאר הראיון בעצמנו. בוא, חוזרים לאולפן." והם עזבו.
דליה הורידה את השמיכה והסתכלה על בעלה. הוא ניגש לטלויזיה והפעיל אותה. הם שתקו. הגיע זמן החדשות: "... ועכשיו למקרה של ביגמיה. בליל כלולות חטפו את הבעל, והאישה בינתיים החליטה להתחתן. הבעל המסכן הצליח לבד להשתחרר מהחוטפים ויתבע את אשתו לדין..."
דליה התעלפה. בעלה אפילו לא ניסה לעורר אותה. הוא רק התיישב על ידה, תפס ראשו בידיו ונאנק...
הוא הגיע לבית משפט לבד כי דליה הגיעה מבית המעצר יחד עם השוטרים. ראשו כאב מכל הכתבות המלוכלכות והשאלות של עיתונאים שארבו לו בכל מקום. הוא רצה שהסיוט הזה כבר ייגמר. אבל היה צריך עוד לעבור את המשפט. קרוב לוודאי שהם יפסידו, כי בעיתונים כבר התחילו לנחש איזה עונש יינתן.
המשפט החל. בין הדברים הראשונים שהשופט אמר, הייתה נזיפה לעיתונות על שניסו ליצור דעה קדומה. ואחר כך התחילו להביא עדים. שמעון סיפר עד כמה הוא אהב את דליה ואיזו מכה זו הייתה בשבילו כאשר המחבלים חטפו אותו. אבל כאשר הסנגור רצה לברר איפה החזיקו אותו, שמעון גמגם משהו ולבסוף בקול רועד מהתרגשות אמר שלא הוא הנשפט ושיעזבו אותו במנוחה כי הוא לא מסוגל להיזכר עוד פעם בכל הדברים הנוראים שהוא עבר בידי החוטפים. הוא סיים את עדותו והוסיף שמה שהיה הכי חשוב בכל העניין, שדליה בכלל לא התכוונה לחכות לבעלה החוקי.
דליה ניסתה להסביר שלא בייתה יכולה לדעת ששמעון נחטף ובכלל חשבה שהסתבך אם העולם התחתון, אבל אז הקטגור התחיל להאשים אותה שהיא מנסה לטפול האשמות שווא לבעלה במטרה להסיט האשמה מעצמה.
יותר משלושה חודשים התנהל המשפט. דיונים סוערים, כתבות סותרות אחת את השנייה, רכילות בעיר. זה לא היה מקרה פשוט. אבל לבסוף שמעון זכה. הוחלט לא להגיש נגד דליה ובעלה השני תביעה פלילית אבל לבטל את הנישואין שלהם. שמעון – הוא הבעל החוקי שלה. ודליה הייתה מחויבת לעבור להתגורר עמו.
~*~
שמעון יצא מהאולם מרוצה. הוא החליט שבפעם הבאה יחזור כמה ימים לפני גמר שבע שנים בכדי לא לבזבז עוד פעם זמן על המשפטים. מחוץ לדלת יציאה מהבניין חיכו לו עיתונאים. הוא ענה לכל שאלותיהם ובאותו זמן התקדם לעבר הכביש בכדי לתפוס מונית ולנסוע לאיזו זונה. בדרך הוא עבר על יד שלולית קטנה ולזכר מה שקרה לפני למעל משבע שנים קודם, נתן מכה עם רגלו הימנית בתוך השלולית. טיפות מים אפו לכל הכיוונים ושמעון צחק, מרוצה מעצמו.
הוא הגיע לקצה המדרכה כאשר שמע מאחוריו איזה רעש. הוא הסתובב וראה שכל העיתונאים רצים אל הדלת, ממנה יצאה דליה. שמעון הצביע עליה ופרץ בצחוק. הוא צחק כי ראה את בעלה השני מזדנב מאחור, לא מעז להתקרב אליה.
מאחוריו, ברחוב עבר במהירות אוטובוס ושמעון הרגיש איך שתת-לחץ שנוצר בעקבות זה משך אותו אחורנית. בכדי לייצב את עצמו, שמעון העביר את משקלו מרגלו השמאלית לימנית ולתדהמתו הבין שהנעל שהתרטבה בשלולית מחליקה מקצה מדרכה. שערותיו נעמדו באחד, הוא זרק את שני ידיו קדימה אבל תפס רק את האוויר שברח בין אצבעותיו. הוא זרק את ידו הימנית בניסיון נוסף להיאחז במשהו, אבל גם הפעם תפס רק את הרוח שלא הייתה לה שום כוונה לעזור לו. שמעון פתח פה בכדי להוציא צעקת יאוש, אבל ראה את חיוכה המר של דליה המתבוננת בו ונרגע כמשלים עם גורלו. הוא עצם את עיניו אבל בעיניי רוחו המשיך לראות איך הוא נופל אחורנית...
דליה לא הגיעה ללוויה. היא הייתה עסוקה בלברר האם היא חייבת להתחתן בשנית או שהנישואין שבוטלו חוזרים לתוקף. בעיתונות קראו לזה "פרשת היו-יו". כל מי שסבל מעודף זמן – והתברר שכאלו היו כמעט כולם– לא התעצל וכתב פרשנות על המקרה. חצי המדינה הייתה בעד חתונה מחדש, כאשר חצי השני התחלק בדעותיו בין המשך הנישואין לאיסור מוחלט עליהם לחיות ביחד. רצו אפילו להקים ועדת חקירה, אבל לבסוף הגיעו לתשובה הנכספת – רק היא צריכה להתחתן. הוא ייחשב כנשוי לה כבר.
~*~
פה גדי הפסיק את סיפורו והתבונן בסקרנות עלי, מחכה מה אגיד. שאלתי: "וזהו?"
"כן, וזהו. ודרך אגב, הנה הגיעה אישתי."
אני ישבתי בפינה והסתכלתי על הזוג הזה. הם התנשקו והתחבקו כמו זוג יונים. היה אפשר לחשוב שהם התחתנו רק אתמול.
כשהיא יצאה למטבח, שאלתי את גדי בשקט: "זו היא, דליה, נכון?"
אבל הוא רק חייך. ואחר כך פנה אלי: "נו, מה אתה חושב על הסיפור הזה?"
"לא יודע. אולי... אולי... גם חוסר זהירות בדרכים יכול להציל חיים?"
גדי הרהר רגע על מילותיי והתפרץ מצחוק. אני הצטרפתי אליו, חושב על התהפוכות המוזרות, כאשר הטוב, הרע, הנכון והשגוי– הכל מתערבב לבלילה אחת ששמה – חיים.
