היא הייתה מתפללת כל לילה למותה, כל לילה, באותה שעה, באותו מקום - במקלחת. כשהמים החמים היו על גופה, כשהעיניים עצומות, כשבעלה ישן. היא הייתה מתפללת כל לילה למותה. והוא, בעלה, היה שומע. עוצם עיניים, כאילו ישן, אבל היה שומע. איך היא הייתה ממלמלת במהירות, כמו בתוך טרנס של עצמה, והמים שזרמו לא נחו לרגע, רק התעצמו והתעצמו יותר ויותר אחרי כל מילה. "תן לי את מותי, תן לי את מותי, תן לי את מותי", היא אמרה מהר, "את קברי, מצבתי, את בכי ילדיי, את כאב משפחתי" אמרה, "קח את נשמתי, את צחוקי, את חיוכי, את אושרי, את עוצבי", מילמלה במהירות, "תן לי את מותי, תן לי את מותי, תן לי את מותי", חזרה, "דמעות ילדיי יבכו על קברי, משפחתי תעצב ותכעס, בעלי יחנק מכאב בגרון", שתקה, "תן לי את מותי, תן לי את מותי, תן לי את מותי".
בעלה היה קם לפניה לעבודה, בשש בבוקר. הוא היה עובד עבודת ידיים. הולך כל בוקר, חמש בבוקר, לקרצף מדרכות וכבישים, לבנות בתים. לבעלה היה תואר שני בפסיכולוגיה, הוא היה גאון. כשהיה מדבר, היא הייתה מתהפנטת למילותיו. ידע מה תגיד, ידע מה היא תעשה, הכיר אותה מא' עד ת'. והיא, היא בקושי למדה, לא הייתה טיפשה, אבל בקושי למדה. הבית ספר לא עניין אותה, היא חשבה שכדאי שהיא תחייה את החיים כמה שיותר, כי בסוף הם יגמרו, ולא יהיה לזמן.
היא פחדה מהזמן.
תמיד שהסתכלה בשעון, העיניים שלה התכווצו והיא הייתה מתחילה לחשוב - "מה לא הספקתי?", "מה לא עשיתי?".
אחרי כמה תפילות היא הבינה שהחיים עוברים מהר, אבל רק בדיעבד. וכשקמה כל בוקר מצאה על שולחן המטבח מיץ תפוזים, ביצה וגבינות, ופתק שרשום בו "בוקר טוב".
זה היה משמח אותה.
הוא היה מתפלל כל בוקר לחייה. כל בוקר, באותה שעה - ארבע וחצי. שעה לפני שהוא יוצא לעבודה. כשהשמש, עוד שוקלת אם לזרוח או לא, הוא היה מתפלל. והיא, לא הייתה יודעת כלום. ממשיכה להתפלל, ולא יודעת על הקונטרה שבעלה נותן לה בבוקר. הוא היה מתבודד מתחת לעץ, נשכב. עוצם את העיניים.
מי יכול לראות אותו בשעה כזאת?
"תן לה את חייה, תן לה את חייה, תן לה את חייה", היה אומר, בשקט, לאט, "השאר את צחוקה, את חיוכה המתוק, את ניצוץ עינייה. תן לה את חייה, תן לה את חייה, תן לה את חייה", חוזר, "דמעות ילדינו שמורות לשמחה, משפחתה מחכה ליום הולדתה, וגרוני נחנק כל לילה, גם ככה"
ומחייך מעט, ונושם.
"תן לה את חייה"
את הפרחים הוא היה מקבל בפתח הדלת, היא כבר הייתה בבית, אחרי יום עבודה, בטח מתקלחת או מכינה אוכל. הוא היה מרים את הפרחים, ומריח אותם. הריח של הפרחים גרם לו להתאהב בה יותר, גרם לו לרצות להכנס לבית לראות אותה יותר ויותר.
היא הייתה במקלחת.
המים החמים זרמו והיא הרגישה את תפילותיה מדגדגות לה בפה, אבל היא בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה להתפלל בזמן אחר. תפילות, היא חשבה, צריך להיות להם זמן קבוע ומסודר.
הוא נכנס הביתה, הכין אוכל.
ריח הפסטה שנדף מהמחבת היה כל כך טוב, שהחיוך שהוא העלה על פניו הביך אותו. הוא קיווה שהיא תריח גם, ותתמלא אהבה. הוא ידע שהיא אוהבת שהוא מכין לה אוכל.
המגבת שעל גופה צימרר אותו. "בואי לאכול", הוא כמעט גמגם, "תתלבשי", אמר. והיא התלבשה. והם ישבו לאכול. "הרחתי את הפסטה עד המקלחת", היא אמרה, והוא חייך, עצם עיניים, והתפלל. היא, הסתכלה עליו, מהופנטת, מחייכת. לא יכלה שלהפסיק להסתכל עליו. הוא היה כל כך יפה. הוא היה כל כך יפה. וכשסיים להתפלל, הוא אמר "את יודעת", הוא אמר, "לתפילות אין זמן, ואין מקום. הוא, הוא תמיד שומע. את יודעת, לתפילות... אין זמן, אין זמן". הם אכלו בהנאה את האוכל וצחקו ודיברו, הם היו מאוהבים עד השמיים, עד הכוכבים.
"תן לי את מותי, תן לי את מותי, תן לי את מותי" - "תן לה את חייה, תן לה את חייה, תן לה את חייה" - "קח ממני את דמעותיי" - "צחוקה" - "עוצבי" - "חיוכה" - "תן לי את קברי" - "אהבת חיי, אהבת חיי" - "אהובי" - "ניצוץ עינייה" - "ילדיי הבוכים" - "משפחתה האוהבת" - "כאב גרונו המלוח" - "גם ככה הוא כואב" - "זה כואב" - "זה כואב"
"תן לי את מותי - תן לה את חייה" (ביחד)
"אחרט בליבך לעד, אהובי, תודה על המיץ כל בוקר. אשכב עד מותי, אהובי, שים את פרחיי בקברי, נגב את דמעות ילדיי, חבק את אימי ואבי, חבק את אימי ואבי, תן לי את מותי, תן לי את מותי, תן לי את מותי"
נשכבה במקלחת, והמים הזורמים, החמים, הציפו אותה. והיא צפה יחד עם המים. הוא הסתכל עליה, מתחממת לאט לאט.
עירומה.
מתאבדת.
נעלמת.
