האקס המיתולוגי

הכרתי אותו ביום הראשון של הצבא. הוא היה קטן כזה, קצת שחור,קשוח כזה(לפחות לטעמי),דיי חמוד. נדלקתי עליו ברגע הראשון,אבל פחדתי לספר למישהו  על זה אז. מאוד התחברנו בתקופת הטירונות, והוא היה החבר הכי טוב שלי למרות שלא אמרתי את זה בקול רם אף פעם והמשכתי לשמור את המחשבות שלי לעצמי. הוא תמיד היה שם בשבילי,גם כשהייתי צריך אותו וגם כשלא ביקשתי ממנו עזרה, הוא עמד שם,עם המבט הזה שלו. רק בשבריר שניה אחד, כאשר הייתי מתבונן בו,היה ברור לי שהוא לא הולך להפוך את החיים שלי לקלים יותר,להיפך,החיים לפניו נראו כחיים ללא משמעות, אך החיים איתו נראו כחיים שרק הולכים ומסתבכים עם כל פעם שאני נוגע בו ומרגיש אותו על גופי.

היינו יוצאים יחד לבלות,למסיבות,,פאבים,מועדונים, ותמיד ידעתי שאם הוא יהיה שם-הערב יהיה מוצלח. כל שנייה שהייתי איתו פשוט גרמה לי להבין כמה אני אוהב אותו יותר ויותר וכמה שאין לו שום תחליף.

היינו הזוג המושלם,דבוקים אחד לשני כאילו אין חברים יותר טובים מאיתנו וכאילו לא נולד עוד זוג מנצח כזה בכל ימיי ההיסטוריה. 

המשכנו לבלות,ואף התקרבנו יותר ויותר. יום אחד, אני זוכר, כשלא ראיתי אותו בגלל שהוא היה במקום רחוק כלשהו,היה לי עצוב כל-כך שכשהחברים האחרים שלי הזמינו אותי לצאת איתם אמרתי להם שאני לא יוצא לשום מקום בלעדיו.

פה התחילו הבעיות. חברים שלי התחילו להעלות כל מיני השערות לגבי טיב היחס שלי ביני ובינו ולהגיד שאני תלותי מדיי. אחרים אף המשיכו במחשבה הזאת והרחיקו לכת. למרות שהם חשדו בי אני כבר מזמן ידעתי-אני אוהב אותו יותר משאני אוהב כל אחד אחר בעולם. 

אני לא סתם אוהב אותו,אני מכור לו.

 ידעתי שבלעדיו החיים שלי ייראו אחרת.

 לא משנה מה גרם לנו להיפרד אבל מסתבר שצדקתי.

החיים באמת נראים אחרת ללא האקס המיתולוגי.

ואיך קוראים לו אתם שואלים?

אמרתי לכם עוד בהתחלה, "אקס" או כמו שרבים אחרים מכנים אותו בשם "דאודורנט AXE".

רגע רגע רגע רגע, על מה בכלל חשבתם שאני כותב לכם?

נשבע לכם שזה הדאודורנט הכי טוב בעולם. ואם לא ניסיתם-תנסו, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.

:)