לפני הכל אציג את עצמי בקצרה. שמי תאיר סיבוני, בן 22, חייל, מדימונה.
אני כותב מאז שאני זוכר את עצמי, בעיקר שירה.
מלבד כתיבה, אני מתעסק במוסיקה, כתיבה, הלחנה, עיבוד, הפקה וכל הקשור לזה.
אוזניים ערלות, הוא ספרי הראשון, אשר יצא לפני כשבוע, בהוצאת "גוונים".
-1"אוזניים ערלות"-הוא ספר השירים שלך שיצא זה עתה לאור. ספר על ההתרגשות והתחושות המתלוות להוצאת ספר.
הוצאת ספר לאור בכלל, וספר שירה בפרט, הינו תהליך ארוך ולעיתים מעט מייגע. תהליך ההוצאה נמשך למעלה משנה! יחד עם עורך הספר, המשורר עמוס לויתן.
כעת בסיומו, יש תחושה טובה של התרגשות, שמחה ואף מעט הקלה.
בנוסף, כמו כל דבר חדש שיוצא, זה מרגש ומלחיץ בו זמנית.
בהוצאת ספר שירה, יש חשיפה שהיא מעבר למוכר לך ביום יום. למעשה, אתה שם את נשמתך, את חייך, בתוך עטיפה, ושם את זה לעיני כל, לתגובה.
בעצם התחושה שהאומנות שלך היא גם האמת שלך, מפחידה נורא, אך גם נורא מרגשת.
2-האם אתה חש כי הסביבה אטומה לרגשותיך. אוזניים ערלות.
שם הספר "אוזניים ערלות" מתאר מצב של אטימות וחוסר הקשבה. אינני בטוח אם לאו דווקא הכוונה להתייחסות אל רגשותיי, אלא יותר למילותיי. תחושת האטימות הרגשית נגזרת מתוך זה.
ואני אסביר, מילדותי אני סובל מבעיה בדיבור. גמגום. הדיבור, למעשה, הינו אחד הכישורים הבסיסיים שלנו כבני אדם, ליצירת תקשורת, וכאשר הוא נפגע יש לזה השפעה קשה על חייך ביום יום.
מעבר לתסכול והקושי כילד לנהל שיחה ולתקשר עם הסביבה, ישנו גם כעס. כעס על הסביבה, שהוא בעצם מעט אירוני כי למעשה זהו כעס על חוסר הקשבה או לעיתים חוסר הבנה שהפגם, כאמור, הוא בכלל אצלי. כפי שמתואר בשיר "אז גמגום זה אני" שזהו שיר השלמה, אך עם זאת גם שיר המתאר את הכעס ואולי אף את האכזבה.
3-ספר על התמודדותך האישית, ותן טיפ או שניים מתובנותיך לגבי התמודדות בכלל.
תראי, מן הסתם שהתמודדותי כיום שונה מהתמודדותי אז, בימי ילדותי. כילד, להיות ילד מגמגם זה ביישנות, זה ויתורים, זה כעס, אני עדין בחור צעיר כבן 21 כיום, ורק עכשיו אני מבין אט אט את הדרכים שעברתי בהתמודדות. יש המון נקודות שהבנתי למשל רק תוך כדי כתיבה, כמעין טיפול או תרפיה. כילד אני זוכר המון ויתורים שנאלצתי לעשות כדי "לחסוך" מצבים של דיבור. כיום אני מבין יותר שאסור לי לוותר על מצבים כאלו כי החיים יפגישו אותי מדי יום בהם. היום אני יודע שככה אני וזה מה שאני וזה לא משנה דבר, ואם אנשים רוצים לשמוע את מה שיש לי לומר אם יהיו חייבים לקבל זאת כחבילה אחת.
4-הסרט "נאום המלך," נגע בך או לא.
כמובן, הפחד והחרדה מדיבור, בעיקר במצבים מיוחדים, שלא לדבר על נאום, על לדבר בפני קהל של אנשים, הינו חשש שעולה וחוזר תמיד ודווקא במצבים האלו בחיים, במבחנים הגדולים, מסתתר הסיפוק שבפגם. הסיפוק שבהתעלות עליו. כמו בסרט כך גם בחיים.
5-מיהו הזמר האהוב עליך ביותר, ומה סוג המוסיקה האהובה עליך.
אם כבר הזכרת את הנושא, אז מוסיקה היא מרבית חיי, היא למעשה העיסוק המרכזי שלי, נגינה, כתיבה, הפקה וכל הקשור לזה. לכן, אני גם אוהב נורא להאזין למוסיקה מכל סוג, כל מוסיקה טובה, מעניינת ומסקרנת.
כהיותי אחד שהמילה הכתובה חשובה לו, כך גם במוסיקה שאני שומע, חשוב לי שבמוסיקה יהיה כבוד לטקסט. הזמרים האהובים עליי הם אביתר בנאי, אהוד בנאי, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, מאיר אריאל, שלמה ארצי, שלומי שבן, עידן רייכל ועוד.
6-מיהו המשורר/ת האהוב/ה עליך מכולם.
אוי זה קשה. אני מנסה לקרוא כמה שיותר, ולחפש דברים מעניינים... אני אוהב מאוד את מאיר ויזלטיר, את הדיוק שלו, האמירה שלו. כמו כן, אני אוהב גם את שירתה של יונה וולך שהיא ללא מעצורים, בוטה, אמיצה וחזקה.
7-מה מסתתר מאחורי השימוש בפסבדונים, כשמך אצלנו באתר- כותב אנונימי, ומה נתנה לך כסות זו?
כיום כשספר השירים הראשון שלי יצא לאור, אין ספק שאבד לו הצורך להיות אנונימי, או ליתר דיוק, לכתוב תחת כסות אנונימיות. השימוש בפסבדונים, כמו למשל בכינוי "כותב אנונימי" כאן באתר, נתנה לי את חופש היצירה, חופש הכתיבה, ובעיקר לכתוב עד עומקי הלב והנשמה, עומקי החשיפה. למעשה עתה אני מבין שיש בזה מן האירוניה, שדווקא השימוש בפסבדונים, בכתיבה בעילום שם, היא זו שהעניקה לי את יכולת החשיפה ללא מעצורים, כי הרי זו חשיפה ללא החשפות.
8-כיצד הגעת לאתרנו וכמה זמן אתה אתנו.
האמת שהתקלת אותי. בדקתי מתי הגעתי לאתר, ולהפתעתי גיליתי שזה היה בשנת 2006. לפני 5 שנים! לכן אין באפשרותי בשום דרך להיזכר איך בכלל הגעתי לאתר. אבל אין ספק שהשיתוף והפרסום באתר, התגובות שקיבלתי, הקשרים שיצרתי דחפו אותי קדימה. אני יכול לציין אותך, ואת התגובות שלך על יצירותיי, כמו גם יוצרים כמו לאה גת כהן, יהודה ארדיטי ז"ל, סופיה, ענת, גדי ועוד ועוד.
9-האם בעיניך, יש מנצחים במלחמות?
אני מתאר לעצמי שהשאלה הזו עוסקת בדרך זו או אחרת בשיר "אבירי שולחן העולם" שמפורסם באתר, כפי שאני כותב בשיר, אינני מאמין שצדק הוא עילה למלחמה, הוא כן מטרה וכן דרך, אך אני לא חושב שיש דרך לנצח במלחמה, בוודאי שלא ניצחון חד צדדי. כלומר, במלחמה אין סוף, ותמיד תהיה עוד מערכה ועוד קרב, ואף ניצחון אינו מבטיח סוף. לכן אינני יודע אם יש ניצחון במלחמה.
"במרדף אחר צדק מקולל
שמקלקל
שמניע מלחמה
מצדיעים לטיפשות
מול חיילי החוכמה."
10-הכמיהה לאהבה לצד האכזבה – כתוב על כך.
הכמיהה לאהבה היא משהו שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי כבחור מתבגר, ולצד כל אהבה נמצאת לה אכזבה, בעבר נושא זה היה מעסיק אותי רבות בחיי ולכן גם בשיריי. היום יש לי אהבה והיא טובה, ולכן קשה לי להתייחס לזה.
11-האם האהבה מנצחת?
בואי נדבר בעוד 20-30 שנה ...:)
אתה כותב בשירך: "אור שנגמר": דפי נייר משורבטים יודעים יותר מכל רופא, מכל אדם". כוחה של כתיבה, דבר על כך.
השיר "אור שנגמר" נכתב לאחר בקשה של מישהי באתר, כדי להנציח נערה בשם אור שנפטרה ממחלת הסרטן, אם זכרוני אינו מטעני, בכל אופן, היא סיפרה את סיפורה ואני ככותב ניסיתי למצוא את סיפורה בתור השיר שלי. הזדהיתי עם הסיפור של אור, שהביאה את מכאוביה בכתיבה. כך גם אני, מאז שאני זוכר את עצמי דחף הכתיבה היה כפורקן, כמעין טיפול פסיכולוגי ביני ובין הדף, ולעיתים אף בתחליף למילה המדוברת. השירים שלי חשפו רגשות ומחשבות שלעולם לא אמרתי.
12-תקווה וייאוש – התייחס אליהם בבקשה.
בכל ייאוש יש תקווה קטנה שממתינה מבעד לדלת, מטבעם של דברים לחלוף אם הזמן, ובכל ייאוש ישנו פתח של תקווה, אני חושב שבכתיבה, הייאוש יותר חזק ובא יותר לידי ביטוי, מהסיבה הפשוטה שבעת מכאוב וצער דחף הכתיבה, לפחות אצלי, הינו גדול יותר מאשר בעת שמחה וטוב.
13-אתה שם למעלה – הוא שם אחד משיריך המעניינים בעיני. מה מקומה של האמונה.
"אתה שם למעלה" הוא שיר ישן שנכתב לפני כשלוש שנים כשסבא שלי היה חולה ושהה בבית חולים. סבא שלי אדם דתי, והוא מוזכר בשיר בשורה "וישמרו מלאכים על מלאך.." המלאך בשיר הוא סבא שלי. האמונה והדתמלווים אותי מאז ומתמיד, קרוב רחוק כזה, נוגע לא נוגע. במחשבה זה שם, בהוויה פחות. אני כותב מגיל צעיר, ועודני בחור צעיר לכן דעותיי עוד משתנות וזה מתבטא גם בשיריי, לכן קשה לי להיות ספציפי לגבי השיר הזה. אבל אין ספק שיש לי זיקה לאמונה ולמסורת, ובכלל לעיתים הכתיבה שלי מושפעת מהטיות או מילים מקראיות, כמו גם שם הספר "אוזניים ערלות" שזהו ביטוי הלקוח מספר ירמיה, שם כתוב: "הנה ערלה אוזנם ולא יוכלו להקשיב."
חמשת היצירות האהובות על כותב אנונימי
ראשית כל, פואמה שנקראת "קונצ'רטו מילולי" המורכב, כראוי לקונצ'רטו, משלושה פרקים (שירים), אלגרו ילדותי ואדאג'ו בגרותי. אני אוהב בו את החיבור של הכתיבה והמוסיקה, כמו גם את ההתפתחות, את ההתאמה של המילים להגדרה המוסיקלית, ובעיקר העובדה הוא שיר המסכם את חיי עד עתה. מילדותי עד בגרותי. ומוזכרת בו גם תחילת הכתיבה שלי.
השיר מסתיים בשורת המחץ:
"וכך לעצמי, בסופו של יום
גמגום הוא שירה."
שמשאיר לקוראים סימני שאלה רבים לגבי מהות וכוונת המשפט, אשר נפתרים במהלך הספר.
2-השיר השני שרציתי לשים עליו את הזרקור, הוא "אוזניים ערלות" שהוא למעשה שיר הנושא של הספר.
אוזניים ערלות זה שיר חשוב בתהליך שעברתי, הן מבחינת כתיבה והן מבחינה נפשית. זהו אחד מהשירים הראשונים בהם חשפתי את חולשתי ואת הקושי עם הסביבה עקב הגמגום אותו הזכרתי מקודם. בשיר לא מוזכרת הבעיה בדיבור באופן גלוי, אך היא מרחפת שם מעבר לכל מילה, מה שמיוחד בו שהוא נכתב ללא מחשבה על הנושא, ורק לאחר כתיבתו, בקריאה הראשונה הבנתי שקרה פה משהו.
"וכשידעתי בפני מי אני עומד
ידעתי מה לומר
האם לשפוך את מילותי
את דעתי
את נקיקי מחשבתי
או להרעיל את פי
בשתיקה-
כי טובה ונחמדת היא השתיקה
לאזניים ערלות
שלא שומעות דבר."
3-השיר השלישי, גם הוא שיר חשוב, ושמו "אז גמגום זה אני"
זה שיר של השלמה וכעס במקביל. זהו השיר הראשון שנתתי לעצמי את הפתח להשתמש במילה גמגום. כל מי שמגמגם יודע שלא קוראים לבעיה בשמה. בעיה בדיבור, הפרעה בדיבור, ועוד ועוד וראציות, אך המילה גמגום לא נכנסת לפה של אדם מגמגם, יש מעין טאבו כזה. ופה בפעם הראשונה לא רק שקראתי לבעיה בשמה אלא כתבתי אותה בשיר, בצורה הכי חזקה שלה, הכי אמיתית.
"מילותי מגומגמות לכם
מגמגמות את פרצופכם
מתגמגמות לי
אז גמגום זה אני."
עם כל הכעס שנראה בשיר, יש כאן גם השלמה. אז, גמגום זה אני, אחרי הכל, בסופו של דבר, אז! גמגום זה אני...
4-השיר הרביעי, הוא "אני שירתי" שזה גם שם הפרק השני בספר.
הוא מתאר את מהות הכתיבה, או ליתר דיוק, מהות השירה בשבילי. כחלק מעצמי, מחיי.
"ואין טווס אני
ולא עוף נהדר
לא מתקשט אני בנוצות זרים
רק בפשטות השירה
רק במילים שזורות מחשבה
למשפט מדויק.
שתדעוני
אך לא תבינו כלל
כי אני שירתי."
5-השיר האחרון, הוא "פרות משוגעות" שהוא שיר שמאוד מתאר אותי, ואת תחושתי כאינדיבידואל בתוך הסביבה. כמו כן, הוא מתאר את הבחירה באומנות, הבחירה בלעסוק במשהו שהוא לא תמיד מקובל – "לשחוט פרה קדושה".
"אתה מיוסר כעת
כי מה טוב רצח ללא ירושה
מתי תבין שלעיתים מוטב להיות פרה משוגעת
מאשר פרה קדושה."
קישור לספר באתר של ההוצאה:
http://gvanim.dpages.co.il/aecommerce/c7324/121422.php
