הוא מצא עצמו עטוף שמיכה קרה. העביר ידו על מצחו ולא חש בחום. תהה מה הוא עושה כאן, בחדר לו ארבע קירות, ומיטה ואין בגדים מלבד תחתונים. הוא מביט בלבנים על גביהם משורטטים מסלולים של מטוסים והמטוסים עצמם טסים בשמיים ירוקים. הוא ממשש הבד, ומביט בזרועותיו הארוכות מדלדלות ומסתיימות בכתפיים רחבות – בטנו והמחשבה בדבר גודלה, לו בוחר היה ניזון להיות מגופתה של חיה.
איש אינו בא, והוא תוהה אם שוכב הוא משום שתקפה מחלה, ואולי דודתו עליה היא האשמה. הוא מביט בתקרה, הוא מביט ברצפה, היא לבנה וזו אפורה, איש-איש אינו בא, הוא שוכב במיטה, בטנו קשה ועינו מצהיבה. הוא מעלה בדעתו ההסבר ששמע, מפיו של פלוני הרופא, אודות חרדה שיש בכוחה לדמות מחלה.
הוא מתרומם לתנוחת ישיבה, ולפני שמניח רגלו על שטח הדריכה, חולפת המחשבה כי חורף עתה, ואולי מסיקים הרצפה, הכבשנים שמתחת לפני אדמה, המפעילים העומדים בסמוך למיטה, מתרחשת תמורה: תנוחת עמידה.
הוא מסיט יריעה, הנקישה שמשמיעה הרצפה, הצלילות שבאדמה, כל אלו מעוררים בו בחילה, והוא חוזר למיטה, שוכב ומניח ידיו על פני בטנו הקשיחה, כמה רוצה היה בדממה, אלא שהנקישה ממשיכה להישמע, כמו היה אלמוני מציב רגליו על אותה נחלה, והוא אינו רואה על אף שמוטה היריעה ושדה הראייה, מסיק כי הנקישה, ראשיתה בקומה עליונה, שאיננו מודע לקיומה.
הוא מעתיק את רגלו מן הפיסה הגסה שעל המיטה, אפורה, והיא על פני הקרקע, במהרה מצטרפת הפיסה השנייה, הוא עודנו חש בבחילה, ובכל זאת בוחר הוא בפסיעה.
צעד-צעד-צעד
צעד-צעד-צעד
נדמה היה כי התקרה בלשכתו החדשה - גבוהה מן הישנה, וכי המנקה התעצלה לקרצפה.
אין הוא מבחין בכרזות הצמודות לקירות, מודיעות כי מחומרי הזיה יש להימנע, ואם הינך חש במצוקה - גש למרפאה הסמוכה, הרופא יטפל בבעייתך, ולא תזדקק עוד לאבקה, באמצעותה טיפלת באותה צרה, האימה כמו נעלמה, וכעת בודד אתה.
רחש נשמע, ומבטו עוזב את הקרקע. אני מביט במפשעה המכוסה, ובוחן היטב את עינו הירוקה. אני מעלה השערה - זהו ילד שנשבה במלחמה. "יש לי מחשבה," הוא אומר שעה שרגלו הימנית מוטה, וקצות אצבעותיה נושקות לאריחי-הרצפה. "אמש, יום ראשון היה, ומחר שלישי," הנהנתי, "ומרחק בין ראשון לשלישי - יומיים," אישרתי, "אלא שהמרווח שבין שלישי לראשון עומד על ארבעה ימים," הזדקפתי, "ואינני מבין, ואין נהיר הדבר שמרחק בין יום אחד למשנהו, יחסי-הוא, ועומד הוא תלוי באוויר, וכל שדרוש בכדי לסכל חישובים קפדניים, הוא שינוי פעוט בימים." נשפתי, "הנה אני מדליק את המחשב, הנה אני לוחץ על המספר שבקצה הימני התחתון, הנה אני הופך שלישי לראשון, וכל החישובים שיעשו, בלתי-ניתנים להמרה, גם כאשר הטעות מתגלה, וראשון יהיה משום שחלפו כארבעה ימים, ואיש לא עמד בין המצרים."
השבתי: "ומה הם ימים לעומת שבועות? וישנה נמלה שפוסעת על פני אדמה, והיא גדולה, והיא קטנה, מנודה משבטה, יצורים-חיים שאינם נמלים שואפים לטרפה, והסינים באים, והסינים לוקחים, והנמלה מוצבת בסיר מלא מים רותחים; והיא כה זעירה, עד היותה מתאדה, וכשמים מגיעים אל הפנכה- אין נותרה עוד נקודה שחורה; והסינים כועסים, כי מרק תפל אינם אוהבים, ואוספים נמלים, חלקן מנודות, אחרות הן שבויות, ומציבים שוב בסיר מלא מים רותחים, ומתאדות הנמלים, וזהו מצב בלתי נסבל, בלתי נגמר, והנמלים לעולם יחיו, בעוד הסינים - ייספו."
ועמדנו דוממים, זה-בזה מביטים, והדממה היא כה גדולה, והיא עוטפת אותך, ורציתי לומר המילים - "לישון איתך", להעלותהצעה שהיא בגדר שאלה - ללא כל כוונה לזכות בתשובה. אלא שהוא הביט בי באותו מבט מפעים, והמשכנו דוממים, והוא מרים רגלו וידו נצמדת לצידי גופו, קני סוף ייקח עמו, ולפני שיעלה בידו להרים רגלו השנייה, וטרם יכרות הקנים, פותח אני את פי ומבטא המילים - "רוצה לישון איתך". והוא עומד דומם, והדממה עוטפת אותו, אלא שהדממה נעשתה רכה, ואין אני באותה עטיפה אדומה, וכעת אינני רוצה בה - התשובה היא תכלית עליונה.
ואני ממשיך: "וכשזרועך תיכרך סביבי, והנשימה תהיה קרובה ודקה, כמו צרעה שזה עתה שעקצה, אשמוט ידי השמאלית המחזיקה ימנית, ואהיה חופשי מאותה אחיזה שמשכה - שנה תמימה". נדמה היה כי הדממה גם ממנו החלה מרפה, והוא שואל, ללא בושה - "מחזיק אתה ידך? לעצמך?", ועונה אני - "הן", והוא - "אתה הוא הילד שנשבה במלחמה", ואני מהנהן ללא סיבה, והוא אוחז בידי הקרה, ידו שלו אינה חמה, וצעד קדימה, הוא - לאחור, וצעד אחור - והוא אחורנית, ואני תוהה מה עלה בגורלה של הארונית,ואצבעות הימנית הופכות רפות, ואצבעות השמאלית הולכות ומתקשות, ואולי גורלי הושלם, כעת אמלוך לצידו על העולם, והקלישאות מהדהדות כמו היו מנפצות קירות עשויים סלעים קשים, המגנים על כורים גרעיניים, והוא משחרר את האחיזה במכה, והדבר כואב יותר מן הסטירה שהייתה, ואני במיטה.
ואף על פי כן נעות הרגליים.
בחדר הבא מצויים ארגזים מלאים בפירות בשלים שישלחו להקפאה בתוך מספר ימים. הוא מביט בעצמים, ומצטער על שלא למד את שמותיהם היפים.
