החיוך נמחק מפניה של סנא הרואה בקפה. בעודה מרימה מבטה באטיות מכוס הקפה שמשקעו הסמיך השאיר בתחתיתו עדות ורמזים הנהירים רק לה,ארשת פניה הביעה כבדות-ראש שאין אדם מצפה למצוא בעיניה של אישה המביטה בתחתיתו של כוס ששרידיו מרוחים בבוץ שחור שמשתרגים בקרקעיתו כעין שבילים לבנים המורים משהו לאותה עתידנית הזויה. האישה הזו מסוגלת לראות דברים שונים עם תובנות משלה. איך היא מצליחה להשאיר אנשים עם פה פעור? עיניה נוטות בזווית כלפי מעלה, הן כל כך קטנות עד שהן חושפות טבע מופנם וחשאי. אם כן יש לי עסק עם מישהי שיודעת להשיג את מה שהיא רוצה ויכולה לזהות הזדמנות טובה כשהיא רואה אחת כמוני.
"את עומדת לעשות את טעות חייך," אמרה.
"מה את סחה," השבתי, מנסה להסתיר את תחושת הבהלה שאחזה בי. מדוע טרחתי בכלל לעצור ביפו אצל סנא ? הרי אני יצור הגיוני. אינני מאמינה בנבואות ובשאר הבלים. בכל יום אחר הייתי פוטרת את דבריה בבוז, אבל אותו יום היה שונה. חיפשתי לחרוג משגרת יומי אף שהיום הזה לא נראה עניין של חיים ומוות.
"הקפה אינו משקר," התעקשה. "בקרוב מאד את עתידה לממש צעד פזיז, שלא השקעת בו די מחשבה, ושעליו תתחרטי." ראיתי את ריח השחור המריר הזה.
הטבעת המבהיקה מאבן יקרה שעדיין נתונה בקופסת הקטיפה האדומה בערה בכיסי, ידיי טיפסו בכבדות וכפות ידיי נטפו רטיבות מתוקה שבסופה טעם מר, כי את תמיר שהבטיח הרים וגבעות לא ראיתי ולא פגשתי שבועיים מאז שקיבלתי את הטבעת, חשתי שאכלתי את האהבה הזו.
עיניו השחורות של תמיר זה לא משהו שרואים כל יום, ידעתי שיש לו טבע חזק והתברר לי שלא תמיד יש לו התנהגות ודרך ארץ.
הייתכן? הסבתי מבטי לצד, מנסה לאסוף את מחשבותיי ולמצוא הסבר הגיוני לצירוף המקרים המטריד. בדמיוני שחזרתי את צעדיי מרגע הגיעי ליפו ליד מגדל השעון. החניה, ביתה של סנא הקוראת בקפה, הביקור השבועי הקבוע בקפה הלוטו, ועכשיו זה. האם יש לקוראת בקפה מודיעים סמויים, שעקבו אחריי ודיווחו לה על קניית הטבעת? הלא היו דברים מעולם, ותסריט שכזה בוודאי סביר יותר מאשר העלמו המסתורי של תמיר.
"אני מצטערת," קטעה את חוט מחשבתי. "את חייבת להיזהר מאד."
"אה, באמת?!" התפרצתי בכעס, "ואין לך 'במקרה' איזה קמע חנטריש באלף שקל שיציל אותי?" עמוק בלב ידעתי שאין הצדקה להתפרצותי, ושהמתחים המצטברים לקראת ההבטחה הגדולה שתכנן תמיר לאותו ערב, הם הצועקים מגרוני; אך לא יכולתי לעצור את התמרדותי.
"לא," ענתה בשלווה. "למעשה, אוותר לך גם על התשלום המקובל."
לאחר שתיית הקפה בתסכול הולך ועולה אחר שטר עשרים השקלים שידעתי שיש לי. לבסוף מצאתיו, השלכתי אותו לעברה וגרפתי מהשולחן ביד אחת חלק ממה שנפל, מה שנשאר שיישאר-מה זה משנה. פניתי לאחור והתחלתי ללכת.
"גברתי!" קראה אחריי, "חכי רגע!"
לא ראיתי בקפה הזה דבר ורק האצתי את קצב צעדיי, שולחת אותה במחשבתי לאלף עזעזלים. שמעתי אותה צועקת עוד כמה דברים שלתוכנם לא טרחתי להקשיב, עד שהגעתי למכוניתי שחנתה כברת דרך מביתה.
* * *
אלא שזרע הפורענות נטמן, וכל החששות שהודחקו עד הנה צפו ועלו ביתר שאת בעקבות הנבואה הקודרת. מערכת היחסים שלי עם תמיר הייתה מדהימה, סוחפת, יצרית אז מה קרה ואיזה חידוש היה בהיעלמו הפתאומי? האם שלושת החודשים האחרונים, מופלאים ככל שיהיו, הם ערובה טובה מספיק לעתיד הקשר? הרואה בקפה אולי היתלה בי, או שבמקרה אמרה מה שאמרה, אך הדברים נגעו במשהו אמיתי להכאיב. לא יכולתי לענוד את הטבעת על אצבעי להתגנדר בה ולהשוויץ בפני חברותיי, למרות כל האהבה , הייתי זקוקה לזמן נוסף. תקופה להעריך, לשקול, לחשוב.
. לא יכולתי לנחש את דרך מחשבתו של תמיר וגם לא הבחנתי שיש לו תכניות מיוחדות כלפי. על המילים שנאמרו אין טעם לחזור, ומוטב היה שלא היו נאמרות כלל. הוא טען נגדי שאיני אוהבת אותו באמת, ואני טענתי שאם היה אוהב אותי, לא היה אכפת לו להמתין עוד מעט. בכיתי, והפניתי את גבי, וכשהסתובבתי בחזרה הוא כבר לא היה. לא יכולתי לגלות צפונותיו של האיש שהתווכח איתי לפני רגע והציפייה הנרגשת לשובו הפכה לתסכול ולזעם.
* * *
ההלם היה כה גדול, שאף לא עלה בדעתי לחפש את תמיר אצל קרוביו ולהחזיר את הטבעת. ימים שלמים רבצתי, חסרת מעש מול הטלוויזיה, בוהה בתמונות המרצדות מבלי להבין דבר; כל שהצלחתי להרגיש היו דמעותיי מדי פעם, למרות כל ניסיונותיי להדחיק, דיוקנה של סנא הרואה בקפה עולה ממסך דמעותיי. למה באמת התכוונה? האם טעות חיי הייתה הצעת הנישואין שדחיתי? אם אני ותמיר לא הצלחנו לעמוד במשבר הזה, אולי באמת לא היינו מתאימים – והנבואה הצילה אותי מאסון גדול עוד יותר? מופרך ככל שיהיה, רעיון זה הציע לי לפחות שביב של נחמה, ועל כן נאחזתי בו כטובעת בקש, משכנעת את עצמי יותר ויותר בנכונותו. עד כדי כך, למעשה, שגמרתי אומר בלבי לחזור לביתה של סנא, בדמיוני שחזרתי את צעדיי מרגע הגיעי ליפו ליד מגדל השעון כאילו לטעום את הריח, לשמוע את הצבע להתנצל ולהודות על הזהרתה.
ביתה היה נעול לא היה במקום איש, רק עזובה נכלמת. פניתי לאחד מבעלי החנויות הסמוכות ושאלתי אם הוא מכיר את סנא היידעונית בקפה.
"בטח מכיר," ענה בחיוך רחב. "זאת כבר לא צריכה לקבל קהל שמחכה לתור כמו בקופת חולים."
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"לא קראת בעיתונים? לפני שבוע, איזה שוטה אחד שכח אצלה טופס לוטו. זכתה בעשרים מיליון!"
