שיעור ציור בעירום: אדי הקפה מחברים בינינו כמו שמיכה

שיעור ציור בעירום: אדי הקפה מחברים בינינו כמו שמיכה

הוא מטיל את התיק אל הרצפה, ואני רואה איך הסיכות חודרות מבעד אבן ומנהרה,שיישארו שם, עמוק בתוך תת-ההכרה. אני מושיט יד וסוגר את הדלת, אדי אלכוהול נדבקו לי לירך, ואני נזכר במגע הזכוכית הראשון

ששמר את הקור שבאצבעות. אדים מזוהמים על עור מזוהם, עוד מעט אפשוט ואתלה על קולב, שאתלה על הדלת, שאסגור, בשביל להזדיין.

זה מול זה עומדים, וגבריאל מבטא מילים: "במחשבה שנייה, החוגגים היו צורה, והתוכן, מהות המסיבה." אצבעותיו על חזי מטופפות, משתהות ומטיילות, אל האבזם, מתירות, "איך להסביר, התערטלות לאור נורות. ביטוי מודרני לפרטיות כבולה".

המילים שנאמרו - מבטי כיוונו, ואני ניסיתי למצוא בתוך הגוף הזה, הבלתי מובן הזה, פעימות ועורקים בולטים, מבהירים ומחדדים אל תוך עולמי הפנימי שלי, זו מהות. הייתה שתיקה, לא אמרתי מילה, והוא פותח פה ולא יוצאות מילים גסות, רק טענות ומענות. ואני ממשיך לחתום הפה, וכשהדרישות להיות תלויות פוסקות, ומפיו יוצאות כמו שרשרת של רכבות נוסעות, אני פותח פי והתהיות וכל האמירות, ואיך איננו מבין שאני בגוף הזה, הכיעור הזה, ואיך מביט מעבר לעיניים ואת מהותו מנסה למצוא, לראות מבעד לבשרו, והעיניים, אין גופיה לבנה שמכסה-חובקת שריר, והאוזניים-אין-גניחות-שטוחות, ואני תופס ידו וסופק כפו, ויש נשימות, והן עולות והן יורדות, חזו רך-רך כמו בשר מאודה.

הוא נושך את כתפי, מלקק את הזיפים, בני יום וערב, וסופם קרב. ציפורניו נוקשות, מלטפות שני  חלזונות-פטמות, מחליקות וחותרות אל עבר בור שחור-עמוק. גבריאל מלטף, ואני מעביר ידי על השיער המשתפל, הירכיים מאיימות להטביע, והזין מונע ממני ללכת לאיבוד.

וגמר.

"לא מאמין שפשוט נטשת אותי שם." גבריאל מקים רעש בעלייתו למטבח והמים הניתכים בקומקום מעולם לא זימרו תהילתם בשאון, מנקר. אני גורב גרביים, ומוציא את קרטון החלב מן המקרר. "הייתי צריך אותך שם. הייתי צריך לסמס לך את זה? הייתי פאקינג צריך אותך שתעמוד לצידי, מלפניי, לעזאזל, ותסביר להם יחד איתי." גבריאל אומר. אני, שופך את החלב הקר על השחור שבספלו של גבריאל.