הבית של נאוה

א.

"הבית של נאווה", כך היה רשום על השלט. שלט מלבני קטן מעץ. השלט היה מחוזק על עמוד עץ שכנראה פעם היה שייך לקווי הטלפון. היום הכול ארוז בתיבת  תמסורת אחת. השלט היה מעשה מחווה של מתווך הדירות, איש מבוגר, נמוך קומה

ונעים הליכות. מרגע שנכנסתי למשרדו שברחוב ירושלים נמוגו החששות ואי הביטחון. הרגשתי כאילו סבא טוב רוצה לעזור לי. אולי סיפורי נגע בלבו. איך שלא יהיה הוא עשה עלי רושם של אדם חם וטוב לב. ישבתי על כורסה ישנה בצד האחד של שולחן כתיבה עתיק (כל כך הייתי לחוצה, שלא הייתי פנויה לחקור את טיבו של השולחן, למרות שזהו אחד מחלומותיי...שולחן כתיבה עתיק). מצידו השני ישב, על בת הזוג של כורסתי, האיש המבוגר. משהו בהבעת פניו נסך בי רוגע והרגשתי איך אצבעותיי נרפות אט אט וזרועותיי מתרוממות, משתחררות מאחיזתן המכווצת זו בזו ומונחות על מסעד הכורסה משני צידיה. משה, קראו לו. הוא החל לשוחח עמי ולשאול. סיפר על המשפחה שלו, על כך שבעברו היה חקלאי אוהב גידוליו ואדמתו.  לפני שתיים עשרה שנים נפטרה אשתו, אהובתו. בתחילה לא הבין כיצד ינהל הלאה מכאן את חייו.

משה דיבר ואני שקעתי בתוך עיניו החמות והעצובות. כל כך הרבה שקט היה בהן.

שעות חלפו. בתחילה הגיש לי כוס קפה שהכין בפינת המשרד. אחר כך, האורלוגין שהיה תלוי מאחוריו, בצד השמאלי הפינתי של הקיר, השמיע שלושה דינדונים הלוךוחזורהלוךוחזורהלוךוחזור. משה קם, ביקש "סליחה" ושאחכה לו רגע קט. כשחזר היו בידיו שתי צלחות עמוקות ואדים מיתמרים מהן. הניח אחת לפני, ואת האחרת - מוּלי. חנה, התופרת שבחנות הסמוכה, דואגת לו מדי יום לארוחה ביתית חמה. אי אפשר היה להתעלם מהריח שקרב אותי עוד אל האיש המבוגר והפשיר אצלי עוד ועוד את אי הביטחון והפחד.

"את בחורה אמיצה",  אמר אלי משה ברצינות. "לא אומר לך לסמוך עלי, כיוון שאני יודע שרק מעשים יוכיחו. מילים לא מרפות את החששות ואי האמון. מילים מעלות ספקות ותהיות. הזמן, המעשים, הם המביאים אמון בבן אדם. אני מבין שאצלך, הזמן והמעשים גילו ויצרו את חוסר האמון בבני האדם, את אי הצדק. חבל שכך היה לך. חבל שכך נקרה בדרכך." הקשבתי לו דוממת. "הקשיבי לי, נאווה. כך אמרת קוראים לך, נכון?" והוא המשיך. "מעתה יבואו זמנים אחרים. תאמיני. תפתחי. בחיים יש המון בועות אוויר. צודי לך את אלו הטהורות, את אלו המלאות וממלאות חמצן נקי. את אלו המסוכנות לך, הרעילות, הפריחי ממך, פוצצי." הקשבתי ואפילו הזרת שלי לא זזה על משענת הכורסה. פי יבש ומצאתי עצמי מלקקת שפתי להרטיבן. שיתוק אחז בי.

"האוכל", אמר משה. הוא הגיש לי כף גדולה. שנינו שקענו במעשה בליעה וגמיעה.

לא הבטנו איש בזולתו. בשקט שהיה שם בין הקירות, קולות המרק נשמעו כמו מעשה שנעשה בשקיקה רבה והדהד כפול מקיר לקיר.