היו היתה לפני שנים רבות ממלכה קסומה. הממלכה היתה ממוקמת באיזור מדהים מלא בעצים, הרים ירוקים, אגמים כחולים, פרחים צבעוניים, חיות בר נחמדות ומזג אוויר נפלא. מדי יום היתה השמש זורחת מבעד לעננים הלבנים, קרני השמש היו מכניסות חיים לכל הצמחים ומעירות את בעלי החיים.
הארמון היה פשוט יחסית. לא מוזהב ומפואר. לא היו משרתים, לא היה ניצול החלש, לא היו מעמדות. היתה משפחה אחת שחיה שם בשקט ושלווה. המלך והמלכה נהגו ללכת לעבוד כל בוקר, הנסיך היה משחק יותר מידי במשחקי מחשב, הנסיכה הקטנה היתה לומדת לקרוא והנסיכה האמצעית...
הנסיכה האמצעית לא מצאה את מקומה. היתה נוהגת ללכת לטייל בכל בוקר. היה לה מסלול קבוע - קודם כל הליכה למרגלות ההר, אחרי זה טיפוס על אחת הגבעות, איסוף פרחים וקליעתם לזר, ולבסוף היתה הולכת למעין האהוב עליה ויושבת לידו שעות. היא היתה מביטה בו, כמה יפה הוא, כמה הרבה טמון בו, כמה אוצרות מסתתרים בתוכו ורק מחכים לפרוץ החוצה לאור היום. תמיד יצא לה לחשוב איך היא יכולה לאהוב את המעין הזה כל כך הרבה... הרי הוא לא היחיד, יש עוד מעינות כמוהו, לא פחות יפים. ונכון, הוא מאד מעניין ומרתק אותה, אבל יש עוד רבים שיכולים לעניין ולרתק אותה לא פחות טוב. פעם אפילו חשבה למצוא מעין קרוב יותר לארמון, כיוון שבחורף היה לה קצת קשה להגיע למעין הרחוק הזה... היא ניסתה למצוא אחרים, שיכנעה את עצמה שהם יפים ומרתקים, אך בסוף, תמיד חזרה למקורי. היא כל כך אהבה אותו והיתה קשורה אליו מאוד. לפעמים, בקיץ, כשהיה חם, היתה מכניסה את רגליה למים הקרירים ועוצמת עיניים. השמש היתה מחממת את פניה, הרוח הנושבת דיגדגה את אפה ורחש העצים נשמע ברקע. היא נהגה לדבר אל המעין. היא הרגישה שהוא תמיד שם. תמיד מקשיב לה. תמיד מוכן לעזור. והיא היתה אומרת לו הכל. רגשות, מחשבות, בקשות, פנטזיות, חלומות. הסביבה לא הבינה למה הנסיכה כל כך קשורה למעין הגדול והרחוק ההוא, הרי יש מעיינות קטנים וקרובים יותר בשפע. חלק מהאנשים אפילו אמרו שזה כבר לא בריא ולא מכובד. ההורים ידעו על המעין וחיבבו אותו. גם החברות נמסו מידי פעם מסיפורים. אך היו את אלה שהתנגדו. תמיד היו את אלה שהתנגדו. אבל הנסיכה ידעה שזה רק מקנאה. היא ידעה שהמעין הזה כל כך מיוחד, כל כך מדהים, כל כך מרתק, כל כך מעניין, כל כך יפה, והכי חשוב - כל כך מתאים לה. והיא אהבה אותו. כל כך אהבה אותו. יום יום היתה חושבת עליו ומצפה כל כך לפגישה הבאה. היא העריכה אותו מאד. אך לא העריצה אותו כמו שאחרים חשבו להם משום מה...
היא ידעה שזו אהבה כנגד כל הסיכויים, הרי המעין הזה גדול כל כך ורחוק מאד... אבל היא הגיעה למסקנה שלא משנה לה שום דבר - היא אוהבת אותו ולא מוכנה לוותר עליו בגלל פרטים טכניים שכאלה.
ויום אחד הגיע אגם לחייה של הנסיכה. האגם היה מאד מתחשב, היה מאד נחמד להיות בקרבתו. לאט לאט האגם התחיל להראות סימנים של אהבה כלפי הנסיכה. הסימנים באו לידי ביטוי בהמוני שיחות טלפון, הודעות טקסט בכל שעה עגולה, הודעות ארוכות ואוהדות באי סי קיו וגילויי חיבה רבים. אך הנסיכה לא נענתה והיתה שמורה כולה למעין ההוא. אותו מעין שהיא מכירה די הרבה זמן. אותו מעין יפה ומעניין שהיא כל כך אוהבת. וכך התעלמה מהאגם ההוא (ששולח לה הודעות טקסט ממש עכשיו...) והבהירה לו שאין מצב.
והגיעה תקופה שהיה קשה להגיע למעין ההוא. והיא לא ראתה אותו הרבה. היה לה קשה כי היא אהבה אותו, אבל היא הצליחה להתמודד עם זה איכשהו. ובלילה, כשהיה קר, היתה חושבת עליו. רק עצם המחשבה עליו היה עושה לה הרגשה טובה. הרגשה שיש מישהו מאחוריה. יש מישהו שהיא יכולה לסמוך עליו. יש מישהו שיקשיב לה ויאהב אותה.
וכך היתה נרדמת, בכל לילה קר, עם חיוך על השפתיים ושלווה פנימית בלב. היא אהבה אותו כל כך.
----
זו היצירה הראשונה שפרסמתי באינטרנט ויש לה משמעות כפולה עבורי.
מעניין מי יצליח לעלות על המשמעות הזאת...
