הטרמפ הגורלי

 

דרך החלון הגדול ניתן לראות כמה פנסי רחוב.

הווילונות השקופים-כסופים מתעופפים על טווח הראיה, והאור הקלוש מסתתר מבעד לבדים.

 

העצים נראים שקטים כל כך בלילה. ירוקים פחות, לחים, דוממים. מדי פעם מגיע משב של רוח, אותו משב מניע אותם מעט ממקומם, אך הם תמיד חוזרים למצבם הראשוני והקפוא.

 

הרחוב נטוש לחלוטין. כל האנשים ישנים במיטותיהם, חולמים חלומות שונים ומשונים, ובבוקר לא זוכרים בכלל שחלמו. בזיבוז של חלומות. לא חבל לשכוח? חלום הוא התסריט המצוין ביותר שבן אנוש יכול ליצור. אך זהו טבע האדם... לדלג על הדברים הטובים ביותר, גם אם הם נמצאים ממש מתחת לאף שלו, מחזיקים שלט גדול של "אני כאן!" וזועקים לתשומת לב.

 

והיא יושבת שם, על המעקה הנמוך והאדום. הצבע מתקלף בעקבות מזג האוויר, אך אף אחד לא טורח לצבוע מחדש. היא אוחזת במתכת הקרה והלחה ומזיזה את רגליה אשר לא נוגעות במדרכה. כל כך מאוחר, קר ומפחיד, והיא לבדה על המעקה עם הצבע המתקלף.

 

מחשבות רבות חולפות בתוך ראשה הקטן. היא תוהה כמה זמן היא יכולה עוד לחכות לו... והאם הוא יבריז לה, או שמא- יגיע כמו שהבטיח? במכתביו הוא נשמע מושלם. גברים שידעו לכתוב תמיד עשו לה את זה, והבחור ההוא בהחלט קיבל כישרון כתיבה מה'. מכתביו ארוכים, דפים לבנים רגילים, ללא שורות, מעטורים בכתב קריא ומיוחד. היא אהבה את סיפוריו, שיריו וחוויותיו. תיאוריו גרמו לה לחוש כאילו היא נמצאת איתו.

 

היא הביטה על שעון הכסף הנוצץ שלה, השעה היתה כבר אחת בלילה. רוח פתאומית גרמה לה לחזק את אחיזתה במעקה ולפלוט צעקה קטנה. הקור חדר לעצמותיה והיא החליטה לחזור הביתה. אין טעם לחכות לו, הוא כבר לא יגיע...

 

היא החלה להתקדם לכיוון סוף הרחוב במטרה לעלות על הכביש הראשי. במבט לאחור, הרחוב היה נראה לה שומם, מעורפל וקר. היא שמחה לצאת משם. בכביש היא קיוותה למצוא טרמפ מהיר, ובטוח ככל האפשר. היא ירדה לשוליים והניפה את ידה באוויר. מכוניות רבות חלפו על פניה והשאירו אחריהן גל של רוח ועשן.

 

כעבור זמן מה, מכונית ירוקה ומעופשת עצרה לה בצד.

 

"לאן צריכה?" נשמע קול גס מתוך פתח קטן של חלון האוטו.

היא התקרבה לפתח, מנסה לראות את הנהג... אך הוא השאיר את החלון סגור כמעט לגמרי.

"למרכז העיר..." אמרה בקול חושש.

"תעלי".

 

הדלת נפתחה והיא נכנסה לאוטו. ריח של עשן סיגריות מהול בספריי ריחני השתלט על נשימתה. היא הביטה בנהג והרגישה מוזר. הבעת פניו היתה  משונה, ועיניו מרצדות.

 

"מה נערה צעירה כמוך מחפשת בכביש בשעות כאלו?" שאל אותה והחל לנסוע מהר.

ליבה פעם במהירות. היא ניסתה למלמל משהו בקשר לפגישה שהתבטלה, אך כשראתה את הנוף נע במהירות גדולה כל כך מחוץ לחלון... מילותיה נעתקו.

 

"אני רוצה לרדת" אמרה בקול נחוש, "אני כבר אסתדר לבד..."

והוא רק הביט בה. חייך אליה חיוך קטן ומטורף ולחץ על דוושת הגז עד הסוף.

 

את הסוף היא לא זכתה לכתוב במכתב שתכננה לכתוב, ברגע שתגיע הביתה.