סערה מדברית חלק שני ואחרון

 

                                                     ה

הבריחה

 

נורת הלכה נמרצות לעבר אוהלה. התוכנית שחשבה עליה תוך כדי הישענות על השמיכות באוהל, הלכה ולבשה עור וגידים. היא תיקח את החמור שלה ותסתלק.

היא מכירה מקום שאיש לא ימצא אותה שם.המקום שלה ושל זהיר.

נכנסה לאוהל והתחילה לאסוף את שהיה נחוץ לה ללילה בחוץ.  לא הרבה מידי.

לרגע חשבה שעלי יבוא אחריה וינסה להרגיע אותה, לבקש סליחה אך ככל שנקפו הדקות הבינה שלא ישפיל עצמו, גורל הערב נחרץ, חשבה בליבה.

כעסה הלך וגבר, היא תראה להם לכולם שלנורת לא מתנהגים כמו לאיזו זקנה שבעלה נפטר כבר לפני שנים, היא תנקום בו בעלי  ולא על זה שלקח אישה שנייה על פניה, אלא על חוסר האהבה שלו אליה. שכבר לא איכפת לו ממנה .

הכי חבל לה על זהיר, כשתבחין שהיא איננה היא פשוט תקום ותעזוב את החתונה  בלי לעשות חשבון. היא לא תתחתן בלעדיה ויהיו  התוצאות אשר יהיו.

זהיר האהובה  שלי, בתי היקרה, חשבה, אולי בצעד הזה אני מצילה אותך מאותה משפחה אומללה ומאותו האיש ששידכו לך. איש לא התייעץ איתה, אם היו ,הייתה אומרת להם מה היא חושבת על המשפחה הזאת. משפחה ארורה, ידיהם בכל דבר שמריח כסף ולא משנה מה ריחו או צבעו. וסביח, הוא אומנם צעיר ויפה אך למרות זאת ידיו כבר מגואלות באותו כסף בלתי כשר. זה לא הגבר שזהיר זקוקה לו, וזאת לא המשפחה שהיא אמורה ללדת בתוכה את ילדיה. עדיין  לא ראתה אותו וכבר היא התאהבה בו עד לשד עצמותיה. הוי זהיר בתי האחת, ככה זה אצל הצעירים  בימים אלו, הם רואים יותר מידי טלוויזיה, לומדים ממנה את כל מה שאנחנו למדנו כאן מהורינו במשך שנים, ועוד בשפה שאנו לא מבינים, הלוואי שלא היו מכניסים את הדבר הזה לאוהל.

אבל יהיה הגבר מי שיהיה היא לא תתחתן איתו מבלי שאני אהיה נוכחת. את זה ידעה נורת מאותו יום שביקשה ממנה חמידה לעזור לה עם התינוקת החדשה, כדי שתוכל לקחת חלק ברעיית עדריי המשפחה., את החסד הזה שעשתה עמה לא תשכח, לא היה בעולם דבר שרצתה בו יותר מבת, הייתה חולמת על זה בלילות, בוכה לעלי וכלום לא עזר, כל לידותיה בנים. הקשר שנוצר בינה לבין התינוקת העפיל על אהבתה של זו לאמה. עכשיו הייתה  לנורת בת וזהיר ראתה בה את אימה.

צריך להזדרז חשבה נורת לעצמה, צריך להזדרז לפני שיתחילו לשאול שאלות  שאין לה תשובות עליהן. היא תצא לדרך לפני שיהיה מאוחר.

 

 

 

                                                     ו

ישימון לוהט

הרוח החמה עדיין המשיכה לנשב וליבש. השמיים נראו כמו סדין כחול שאין בו רבב.

אם החום הזה לא ישבר בקרוב יתחילו להגיע הברחשים. האדמה תתחיל לבעבע,

הקברים יפתחו שוב כמו שהיה לפני שנים, הם לא יסגרו לפני שיקבלו את המגיע להם.

 

                                                      ז

חמידה

 

עלי היה מתוח וחמידה העדיפה שלא להתקרב אליו ללא צורך.

זהיר בידיי נשות המשפחה  החדשה שלה, חשבה חמידה תוך כדי מילוי המיכל הגדול במים,  היא אמורה לראות אותה רק כשתיכנס עם הנשים המלוות אותה?, אולי בכל ההמולה תוכל לומר לה מילה אחת, לא יותר. זהיר מיד תחפש את נורת, וכשלא תראה  אותה בסביבה מיד תשאל אותה  איפה היא.

מה תענה לה? שהיא נעלמה? שלא מוצאים אותה בשום מקום? שעלי עשה טעות ועכשיו כולנו נשלם עליה? היא לא יודעת מה תענה לה.

ובכלל כל מה שתענה או תגיד לא יספק את זהיר. היא עלולה ללכת לחפש אותה בעצמה.

זעם עלה בה שוב על נורת.

ביום הכי חשוב בחייה של זהיר היא עושה תרגילים כאלה. פעם היה מי שיעשה סדר בשבט, היום כל אחד עושה כרצונו. אפילו הנשים. אם זה היה תלוי בה לעולם לא הייתה נישאת כאישה שנייה, לעולם. אבל הרצון להתחתן וללדת ילדים היה חשוב לה יותר מאשר החשבון אם להתחתן עם גבר  נשוי או לחכות, ובכלל צחקה לעצמה במירמור, כאילו מישהו שאל אותה.... היה מתחשב ברצונה... ואני עם כל הרצון הזה ללדת ילדים נתתי את הילדה הבכורה שלי לנורת, אני יכולה לבוא בטענות רק אל עצמי,

                                                  ח

עלי

עלי לא אהב את המצב המתהווה.

ימים ספורים לפני שנפטרה סיפרה לו אמו על חתונת אימה, סבתו, ועל שהתרחש שם. סיפרה לו על משפחת החתן שרדפה אחרי סבתו כדי להחזיר אותה לחתן ואת הכבוד לעצמם. ועכשיו כאילו.....אז זה עלה במחיר דמים. דיברה על הקברים הרותחים שעה שעוברים לידם, על בני השבט העוקפים אותם כשהם משתדלים לא לעבור לידם. נכנסים לשם רק אם אין ברירה וחייבים לקבור מישהו. גם אז עושים זאת בחופזה וחוזרים כל עוד רוחם בם.

הבשר כבר היה מוכן, והאוהל החליף את צביונו. עכשיו הוא מסודר לאורחים שיתחילו להגיע. כשהלך לבסוף לאוהל של נורת ,לא הייתה שם. ניסה לשכוח אותה. למרות הכול לא היא שמחתנת הלילה, אפשר גם בלעדיה.

כאב הכלה הוא אמור לקבל את פניהם של האורחים. בתחילה ישבו וישתו את הקפה וימתינו לבוא הכלה.  עוד סיבוב של קפה ויגיעו הבחורים עם הדרבוקות מלווים את החתן בריקוד המסורתי. ואז היא תיכנס מוקפת בנשות השבט. זהיר הקטנה שלי מי היה מאמין, רק שישבר החום הזה ותתחיל הרוח.

לא סמך על חמידה שתדע לנהל את הערב. כל האהבה שחש אליה התנדפה נוכח הידיעה שהיא לא מסוגלת. אישה חייבת להרים חתונה ולא משנה אם היא ראשונה או שנייה או אפילו עשירית, היכולת נולדת עם האישה, והיא לא יכולה לסמוך על אחרת שתעשה את העבודה עבורה. אם רק יעברו את הלילה בשלום הוא כבר יטפל בנורת , הוא לא יישאר חייב.

 

                                                    ט

זהיר

זהיר הייתה מוכנה. חמתה לחשה לה שתתכונן. המרחק בין האוהלים אינו גדול. השמלה והתכשיטים הכבידו עליה, אבל הייתה גאה שאחרי החתונה הם יישארו שלה. לעולמים.

למרות שהרגישה כובד מסוים הייתה מאושרת. אילו רק נתנו לאחותה הקטנה להיות איתה ברגעים אלו של לפני. בטוח לא היו מפסיקות לצחקק ולרכל, פתאום התגעגעה אליה, עצבות ליוותה את המחשה הזאת, יש משהו בקטנה הזאת שמדבר אלי, מעבר להיותה אחותי.

המשפחה של סביח נראתה לה שונה ממשפחתה. כאן הכל נעשה ללא מילים מיותרות. יש מי שאומר ויש מי שמבצע, לא כמו אצלנו שכל דבר מלווה באין סוף דיבורים. נורת תהייה לידה במשך הערב. אם יש דבר שמרגיע אותה זה שהיא לא תלווה באחת הנשים ממשפחתו של סביח. אפילו לא העזה לבקש מאימו רעלה שקופה שלא יחשבו אותה לזולה.

אין לה חשק להיות עיוורת כל הערב. אפשר לחשוב שזה לבקש יותר מידי.

                                                      

                                                  י

נורת

נורת הכניסה את החמור לתוך המערה. להכניס חמורים לתוך מערות זה אחד הדברים שלא ניתן לעשות אפילו בדמיון, שלא לדבר על להוציא אותם החוצה. חמור זה אחד מבעלי החיים העקשניים שיש ורק יד מיומנת היטב יכולה להם.

הידיים שלה שרפו בטירוף. עכשיו הכאב היה גדול מנשוא. השימוש שעשתה בהם בשעות האחרונות לא התאים לכוויות שהיו חבויות בתוך התחבושות.

היום זאת הפעם הראשונה שכעסה על היותה אישה ראשונה. הדימוי שיש לאישה ראשונה לא התאים לה. היא הרגישה את עצם היותה אישה בכל רמח איבריה. למרות שעלי לקח לו אישה צעירה ממנה עדיין היצר קיים בה. בכל פעם שעלי מתקרב אליה היא חשה את הדם שוטף ורועש בתוכה. בשנים הראשונות שלו עם חמידה כמעט ולא בא אליה אבל עכשיו הוא מחפש אותה יותר, וגם מוצא, מעולם לא סירבה לו או שלחה אותו לחמידה. נראה לה שלפעמים הוא מחפש בה שוב את מה שלא מצא בחמידה, את היכולות שלה לרגש ולהתרגש , דבר שתמיד אהב אצלה. ידעה מתי ואיך להשתמש בבנזין, ידעה שאין דבר שירגיז אותו יותר ממעשה לא אחראי שכזה.

נורת השתרעה על שטיח קטן שהביאה עימה ,עצמה את עיניה וראתה את זהיר נכנסת לאוהל מלווה בנשים הרוקדות סביבה ומגלגלות לשון. בטוח כבר שמה לב שהיא אינה נמצאת. אולי היא כבר במרוצה אחריה. יודעת בדיוק היכן היא מחכה לה. זאת המערה שלהן, שלהן בלבד. צמרמורת עברה על נורת. זה לילה של קברים חשבה. אני חשה אותם בתוכי בלילות כאלה.נוהמים, רוטטים.

 

 

 

                                                 יא

זהיר

 

זהיר נכנסה לאוהל. הנשים המלוות ואלו שחיכו לה בתוך אוהל פצחו בקריאות רמות ובגלגולי לשון. מיד חשה זהיר באווירה כבדה שהאוהל שרוי בה. נורת חשבה, איפה נורת?

הנשים הצטופפו סביב והיא בקושי יכלה לנשום. למה אני מרגישה מתוחה ביום חתונתי? אני אמורה להיות מאושרת, אני לא.

חמידה ניסתה לפלח את עדת הנשים המצעקת. היא חייבת להחליף מילה עם זהיר.

למרות הדוחק והצפיפות הצליחה להגיע אליה

לקחה את ידה ורצתה לומר דבר מה ,אך זהיר הקדימה אותה ושאלה,

"איפה נורת?"

השאלה כאילו נורתה  לחזה  של חמידה. הייתה חדה וישירה, כחץ המפלח את האוויר בדרכו לקרבנו. למרות שהייתה מוכנה לשאלתה זו של זהיר, הפגיעה הייתה גדולה מהיכולת שלה להכיל אותה. לא הספיקה לענות לה והרגישה שהיא מתרחקת ממנה על ידי הנשים הצוהלות בקרבתה הצמודה של זהיר, שאולי היום, יותר מכל יום אחר רוצות להתקרב אל הכלה, להדבק אליה,  כדי שגם הן  בעזרת אללה תתברכנה כמותה בחתן ונישואים.

זהיר ניסתה לתפוס את אימה בבגדה לפני שזאת נסחפה במערבולת. האוהל היה מלא חיים והרעש היה עצום. ילדים בלבוש חגיגי התרוצצו בין רגלי החוגגים , מצאו את הזמן והמקום לשחק תופשת. הגברים עם הדרבוקות קמו והתחילו להתקדם לעבר הכלה כשהחתן במרכז.

כל הגברים עמדו במעגל מסביב מוחאים כפיים בקצב הדרבוקות.

צעד קדימה ושנים אחורה ,דאגו שהרוקדים לא ממש יגיעו אל הכלה. הדרבוקות הבריחו את הנשים הסובבות אותה, הן רצו לעיגול החיצוני, מצטרפות לנשים המבוגרות שעמדו שם ופניהן חתומות. זהיר מצאה עצמה לפתע עומדת במרכז האוהל לבדה ובהרגשתה, בודדה.  אך לא לזמן רב. אימו של החתן הבינה שנורת נעדרת ומיד קמה והתייצבה לידה. עלי קרא את המצב המביך ודחף את חמידה לעברה של זהיר.  חמידה כאילו חיכתה לסימן מעלי ורצה לתפוס מקומה ליד בתה. התפתח מאבק בין שתי הנשים.  זהיר יכלה לראות דרך הרעלה את שתי הנשים דוחפות אחת את השנייה כדי להיות הכי קרובה אליה. הכעס גאה בה, כמעט ולא יכלה לשלוט בו, נורת, איפה היא, למה אני לא רואה אותה, מה הן רבות לי באמצע החתונה שלי, מי הרשה להן.

 

הבחורים עשו כבר סיבוב שלישי סביב הכלה, ממרחק. הם רקדו ותופפו כאחד, מידי פעם היו מרימים את החתן  וממשיכים לרקוד איתו כשהוא מפקיר גופו בזרועותיהם.

מתוך ההמון פרצו שישה בחורים לבושי לבוש בדואי מסורתי כשמטפחת אדומה מתגלגלת בידי הראשון שבהם והשאר מאחוריו עם חרבות  בוהקות כשהם מסובבים אותן מעל ראשיהם. הקהל ליווה אותם במחיאות כפיים ובקריאות ממריצות. הדרבוקות לא חדלו לרגע, מלוות את המעמד בקולן העבה והקצוב.

 

                                                       יב

חפלה

זהיר עמדה שם ללא תנועה. פתאום לא היה איכפת לה כלום. ידעה שנורת לא נמצאת כאן, כי אחרת מה לאלה לידה, מאבק החל בתוכה. שואלת את עצמה מה לעשות, מה נכון לעשות, כמה היא מוכנה להתפשר, תחושה של קבס עלתה מתוך ביטנה בדרך  למעלה גופה.  הרגיעה את עצמה. כל הרעש סביבה נעלם כלא היה. הייתה חייבת להחליט . ידעה שכל נקיטת עמדה ואפילו קטנה ולא משמעותית מצידה ,עלולה לחבל בכל הערב הזה, בחתונתה שלה.  אך הרגש גבר על ההיגיון והיא לא יכלה לו. לפתע, שיחררה את מרפקה מאחיזת השתיים, ניערה אותן כאילו היו צרעות שהתיישבו לה על אמות ידיה, והחלה לרוץ אל מחוץ לאוהל. הקהל פתח את המעגל והניח לה להמשיך במרוצתה. שתי הנשים החלו רצות אחריה. בחוץ היה חושך אבל הדרבוקות מבפנים המשיכו להלום.

זהיר התרחקה קמעה מהאוהל ונעצרה.

באחת הורידה את הרעלה מפניה.

השתיים כבר עמדו לידה. מתנשמות.

"מה את עושה, תגידי מה את עושה" צווחה אימו של החתן

"איפה היא, את אומרת מיד או שאני לא נכנסת חזרה" אמרה  זהיר בהחלטיות כשהיא פונה אל חמידה.

"איפה מי?" , שאלה אימו של החתן,

"אני שואלת אותה היא יודעת למי אני מתכוונת".

"הלוואי שהייתי יודעת איפה היא" אמרה חמידה בלהט, "לפני  שעתיים קמה והסתלקה , נעלמה, גם החמור שלה לא כאן."

"נעלמה לאן? סתם ככה נעלמה?"

"היא רבה עם עלי, דיבר אליה לא יפה." אמרה חמידה,

תוך כדי השיחה הזאת היגעו עלי ואבי החתן

"שתיכנס מהר חזרה, את שומעת שתיכנס". צועק אבי החתן

"רגע", אומר עלי "אני אדבר איתה"

"מה יש לדבר שתיכנס לאוהל.שמעתם מה שאמרתי? שתיכנס לאוהל"

 

הדרבוקות לא חדלו להלום. גם ליבה של זיהר הלם בה, הדם זרם בעורקיה בקצב של דהירת סוס פרא, של שיטפון שמופיע ככה פתאום מההרים ללא שום סימן מוקדם, סוחף איתו את כל הקבוע והמובן. העניינים יצאו משליטתה והיא הניחה לרגש לנהל אותה אל הנסתר מעיניה.

ואז זה קרה, זהיר פרצה בריצה לעבר החושך כשהיא מתעלמת בדרכה מהאוהל אימה שהיה מואר ,אליו יכלה להיכנס אם רק רצתה.

רצה לחושך, ידעה לאן היא רצה, הגברים אחריה  רצים וצועקים, אך בשנייה נעלמה מעיניהם ולהם לא הייתה סיבה להמשיך לרוץ. הנשים לא זזו ממקומן, גם לא דיברו ביניהן ,דומה ששתיהן אינן תופסות את שקרה כאן ויותר מזה את מה שעומד לקרות.

בתוך האוהל הכול נמשך כאילו כלום. הבחורים עם החרבות סיימו וחזרו למקומם.

והדרבוקות המשיכו את הסיבוב המי יודע כמה אך הפעם רק סביב נקודה דמיונית ששם אמורה לעמוד הכלה.

 

                                                             יג

עלבון

 

אב החתן נכנס פנימה לאוהל. מוחה שתי מחיאות כפיים ומסמן בידיו.

קול הלמות התופים פסק באחת, כל העיניים הופנו את האב.

"די מספיק להרעיש, עשו לנו בושות, פגעו בכבוד שלנו. כל הבנים שלי אלי והשאר תישארו ותואכלו כאוות נפשכם, שישה כבשים שחטנו לכבודכם , הנשים יוציאו את האורז, אין חתונה אבל יש אוכל. בתאבון." קולו המחוספס היה מלא כעס.

ניכר היה בו שהוא מנסה לרצות את האורחים, כדי לא להוסיף בושה על בושה.

חמשת בניו כבר היו לידו והוא יצא אל החושך השחור כשהם בעקבותיו.

 

 

 

                                             יד

עלי

עלי לא ידע את נפשו.

הוא מבין שהוא יצטרך לשלם את מחיר הבושה שגרמה זהיר.

שמתחילה כאן שרשרת שמאוחר לעצור אותה, שיכולה להמשך שנים.

שהקברים חשו בקורה עוד לפני שקרה.

שנפתחו כדי לקבל אותו.

הם  היחידים שמצפים לו, שנותנים לו כבוד.

 

 

                                           טו

זהיר

זהיר ישבה במקום שישבה מבלי לזוז, בקושי הרשתה לעצמה לנשום.

ידעה שלא יגלו אותה. היא צריכה לעשות צעד נוסף לפני שיביאו את הגנרטור ויאירו את כל המחנה. עכשיו או לעולם לא. לא משנה מה יקרה היא חייבת להגיע אל נורת.

הלב שלה פעם כמו לב כבשה לפני שחיטה. עוד לא היה לה זמן לעקל את שעשתה. דבר אחד היה ברור לה, היא  אוהבת את נורת,לא תעשה שום צעד משמעותי בלעדיה. אפילו בחלום הרע ביותר שלה לא ראתה עצמה מתחתנת מבלי שהיא תהיה לידה, מבלי שתחוש את מגע ידה, את בירכתה.

עכשיו היא חייבת למצוא אותה. היא יודעת לאן היא הלכה. המערה הזאת הייתה רק שלהן, היו מבלות בה ימים, איש לא מכיר אותה מלבדה ומלבד נורת.

היא עמדה שם עוד דקה או שתיים ואז התחילה לרוץ אל מחוץ למחנה. אחרי ריצה קצרה נעצרה והחלה ללכת. שמלת הכלה המסורבלת העיקה עליה. אור נדלק במחנה. מחפשים אחריה. היא חייבת להזדרז. פתאום התמלאה באנרגיה עצומה. כוח בלתי מובן דבק בה.

תוך שעה היא תהייה שם. זהיר לא רצתה ברגע זה לחשוב על כלום.לא על החתונה ולא על הבושה שעשתה למשפחת החתן. לא על החתן,על כלום.

 

                                               טז

מרדף

 

האור נדלק במחנה. כולם מחפשים אחר זהיר. עלי נותן הוראות והאחרים מבצעים.

שמר על קור רוח, לא קילל ולא הוציא מפיו מילה מיותרת.

 

החתן ומשפחתו כבר עלו על הגמלים ונעלמו. על הבושה הזאת לא יסלחו.  הנקמה כבר הייתה חרוטה עמוק בליבם., עכשיו זה רק עניין של זמן. לא יעברו בשקט על הכבוד שנגזל מהם. לא המשפחה הזאת.

 גם האורחים כבר יצאו חזרה איש איש לאוהלו, אף לא אחד מהם הושיט ידו אל הבשר, בשר טמא, אפילו הכלבים מתרחקים ממנו,

 הכול שאלה של זמן מלמלו תוך כדי רכיבה חזרה לאוהלם. בעוברם ליד בית הקברות הסמוך שמעו את הקברים נאנקים, רוטטים. זירזו את הבהמות בעקביהם המשיכו למלמל, זה רק עניין של זמן.

עלי עשה חושבים והבין שזהיר כבר לא נמצאת במחנה. הוא יחפש אותה כל הלילה ועד הבוקר ימצא אותה.ליבו אמר לו שימצא. אחרי הכול הוא זה שמנהל כאן את העניינים, ילדה קטנה לא תשנה סדריי בראשית, הוא ימצא אותה והיא תשלם, עד טיפת הדם האחרונה תשלם.

קבוצת המחפשים חולקה לארבע. דובר על מקומות סבירים בם צריך לחפש.

אני רוצה אותה שלמה, אמר להם עלי, שלא תעיזו להזיק לה. אני מחכה לה כאן באוהל שלי במידה שתחליט לחזור, צאו לדרך.

מי ברגל מי על החמור ומי בגמל יצאו הבחורים שרק לפני שעה תופפו בדרבוקות והניפו חרבותיהם ברינה. אומנם למצוא אדם במדבר בלילה ללא אור ירח לא היה מהדברים הקלים, אך כאן מדובר באנשים שמכירים את המדבר, שבנשמתם הוא. הם ימצאו את הסוררת וישיבו אותה לאביה. שלמה יביאו אותה, כדי שהצדק יעשה ויראה כאחד. איש לא יעז להרים ידו עליה, הרי רכושו של האב היא.

                                                 יז

זהיר ונורת

 

נורת ישבה על אדמת המערה החשוכה. כפות ידיה הזכירו לה את הבוקר שהתחיל עם הרבה תקוות. למרות שאין זאת המשפחה המתאימה לזהיר שלה, אפשר היה לה  להשלים עם זה. זהיר תסתדר בכול מצב, אישה כמוה צריכה להיות נשואה. להיות אישה ראשונה, כמוה. למרות כול החסרונות  הייתה יכולה להכיל את הנישואים האלה. מחר בבוקר תחזור. אין צורך להמשיך עם המרד הזה.

לפתע שמעה קול מחוץ למערה. קול קורא בשמה. זאת זהיר. מה היא עושה כאן.

"זהיר, בואי כנסי אני כאן.יה זהיר."

נורת ניסתה להתרומם אך התקשתה ועד שהצליחה כבר הייתה זהיר עומדת לידה.

שתי הנשים התחבקו כשזהיר בוכה על כתפה של נורת. פעם ראשונה מאז שעזבה את אוהל נישואיה שהרשתה לעצמה לבכות. היה זה בכי שהיה בו הכול, אשמה, סליחה,שחרור ויותר מכול חידלון. נורת לא שאלה שאלות, חיבקה אותה כאם את ביתה.

נורת הבינה הכול מבלי שיסופר לה ולו פרט אחד.

זהיר לא פסקה לבכות. הדמעות זרמו להן כשהן מרטיבות את נורת ומשמשות כדבק בין השתיים.

בעוד היא מחבקת את זהיר חלחל לתוכה המחר כשהוא אפור וחסר חיים.

 

                                                        יח

רצח

 

עלי היה בדרך לאוהלו, המחשבות שבראשו רצו אחת אחרי השנייה כבתחרות  סוסים.

היה רוצה שהשקט של הבוקר יחזור אליו, אך הבין שאחר את המועד. השקט ניתן לאנשים שקטים, אומר הפתגם הבדואי ואני כנראה לא אחד מהם.

לפתע שמע קול צעדים מאחוריו.

זהיר, זאת חייבת להיות זהיר חשב

פנה לעבר החושך וקרא זהיר, זאת את זהיר?

 לפתע הבין,  זאת לא זהיר ,זה מישהו שעוקב אחריו.

עלי הסתובב כדי לראות מה הדבר וממש באותו רגע

הרגיש איך הסכין ננעצת בליבו, פעם פעמים ושלוש.

הוא קרע  נפל על האדמה ונשכב עליה ללא רוח חיים.

הדמות  הדוקרת נסתלקה לתוך החושך ונעלמה.

 

                                             יט

הקברים

אכן, הקברים ידעו למה הם מצפים.

הם נפתחו הלילה ואין להם שוב כוונה להסגר,

בבוקר יקבלו את הראשון לו יחלו וקיוו

ומה הלאה, רק הזמן יספר.