כן, אתה אבא שלי

כן, אתה אבא שלי

רבקה ירון ©

לי.ה. בתודה, כי תוך כדי כתיבה נזכרתי באבי-שלי.

כן, אתה אבא שלי. אני מסתכל עליך – חדר בבית חולים, אונקולוגיה, סופניים, אתה על ערש דווי, – מתבונן בפנים האלה שלא מעט חששתי מהם, ורואה את השינויים. ואני גאה להיות בנךָ הבכור. בלי סייגים. אתה נח עכשיו, מנמנם. ואני מסכם לעצמי.

עדיין יש בךָ מן האדם חסר-הטָקְט. אם כי בלי רוע, בלי זדון. הנה, לפני כמה שעות באו לשאול את החולה החדש מה ירצה לצהריים. החדש הזמין רק מתוקים, קינוחים, ומיד אתה הערתָ בקול, "לא, אסור לו, הוא סוכרתי!" – כאילו בריאותו וחייו תלויים במזונו. בקול מלא טינה החדש צעק לעברךָ, "מה זה עניינך, אתה? מישהו שואל אותךָ? זקן טרחן, אוף!" (אבא, באמת, כמה זמן עוד יש לו? עוד יומיים? עוד יום? פחות מזה?)  והנה אני כאן, שומע וזוכר אֶת הערותיך חסרות הטָקט, ויודע: למרות מראית העין, אתה בטוח שאתה עוזר לו. אין בך זדון. אתה ישר כמו סרגל. כלפינו וכלפי אימא התרככתָ. אבל כלפי זרים אתה שב לתפקיד שומר הראש, היושר, המידות הטובות. שומר. לא מרגיש אֶת התגובות שמעוררות ההערות שלך. ואם כן – אז אתה מתעלם מהן.

אני זוכר את סעודת ראש השנה ההיא, המפורסמת, כששלושה בניךָ – ואני בראשם – כעסנו עליך עקב הערתך הפוגענית לאימא: "עזבי, זה לא ממש עניינךְ" – לעיני כולם. סעודה לתפארת, יותר משישים אורחים, שיחה צדדית, שאלה תמימה של אימא ותגובה מיידית שלך, נשכנית: "עזבי, זה לא ממש עניינך." "עזוֹב אתה, זה לא עניינךָ, ובכלל, מה אתה מעיר לה בנוכחות כו-לם?" התזתי לאוזנך באותה נימה רעילה שלך, אם כי בקול נמוך. הופתעתָ. השתתקתָ. שוּתקתָ. ומה שהיה לאחר לכתו של אחרון האורחים ייזכר לעד אצל כל אחד מאִתנו.  

כי אימא – דווקא היא, שאמורה הייתה לחגוג אֶת המרד – קראה פתאום: "מה יש? מה קרה? מה קרה לכם, תגידו לי בבקשה?! אז לאבא חסר-טָקְט. C’est tout. אבא שלכם, האיש שאני אוהבת, חסר-טקט."

נדהמנו. אולי אתה זוכר, למרות מצבך?

הייתָ המום.

לאט, לאט, העלינו זיכרונות מעורבים, כאלה שבהם נפגענו מהעקיצות הרעילות שלך – מנחת לשונך, אם אפשר לומר ככה – וכאלה שבהם התחזקנו, גדלנו, התעשרנו. כף המאזניים נטתה לזכותך. זה היה מעל לכל ספק. 

ותוך-כדי, למדנו עוד שיעור בחיים: הזוגיוּת שלכם.

אני זוכר אותךָ קורא לאימא כתבה מהעיתון, או שיר, בזמן שהיא מתקנת או מקפלת בגדים, אני זוכר את שניכם מחזיקים ידיים כשאתה אומר לה, "תראי, תראי, הפרחים, אפשר להריח אותם מכאן," ואימא עונה לך, "נכון, אפשר," ואתה מחבק אותה. אני זוכר אֶת אימא ניגשת אליך כמו תלמידת תיכון, נרעשת, ואומרת לך, "הנה תראה, תראה, מצאתי את המאמר שחיפשתָ," ואתה מקיף את מותניה ושניכם הולכים לעיין בו יחדיו.

ואני זוכר איך לימדת אותי לרכוב על אופניים, ואחר כך גם את הקטנים, ואני זוכר אותך מגלה לנו עולמות שלמים מבעד לעדשת המיקרוסקופ שקניתָ כדי שניהנה מהלימודים – וידענו: אנחנו לא בדיוק מיליונרים.

ובאשר לחברוֹת שלנו – המם. שניכם הייתם קנאים לשלומנו. לא אשכח איך נהגת להתאפק, שפתיים מהודקות, פנים חתומים, כשהן נראו לך לא מספיק טובות לדעתך, ואיך נראיתָ רגוע ונדיב כשהן נראו לך ראויות. דווקא בתחום הזה הפגנתָ טקט. הא, כמה פחדנו להביא חברה הביתה. גם זאת לא אשכח, נכון –  ברם, אזכר בחיוך. 

אתה עדיין נח.

אבא, אין לך מושג כמה אני רוצה שתתעורר.