סביר להניח שלא תקבל את המכתב הזה, אך זה לא מונע בעדי לכתוב אותו. אני יושבת פה בלילה ושומעת את השיר "ים" של מוש בן ארי. השיר שלך.
אתה מתגייס ממש ממש עוד מעט. לא סימפטי להתגייס בתקופת מלחמה, ועוד לקרבי, אבל אין מה לעשות. אתה בנאדם חזק ואין לי שום ספק שתוכיח לעצמך ולצה"ל מי אתה ומה יש לך להציע- ויש הרבה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך. פריקי כזה, עם סרט צבעוני בשיער, מתהלך על הדשא בבצפר עם חולצה לבנה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי "היה שווה לעבור בצפר", ואכן, במבט לאחור, היה שווה.
כמעט עד מחצית השנה אתה היית עבורי מן דמות שכזאת, הפריקי. לא דברתי איתך ואתה לא ממש היית מודע לקיומי, אבל אני בהחלט הייתי מודעת לקיומך. הייתי מגיעה לבצפר בכיף ובשמחה, בידיעה שאתה תהיה שם בהפסקות, בחלונות.... זכרתי את מערכת השעות שלך בעל פה. די מפחיד, אני יודעת... ביום שלישי היה לך חלון בעשר עד שתיים עשרה, בדיוק כמוני, והייתי יושבת על הדשא בשעתיים האלו, קוראת, ומחכה לראות אותך נשכב על הדשא או סתם מתהלך בחיוך.
נהנית לראות אותך. זו לא היתה אהבה, זה היה משהו תמים מאוד. לא הייתי בטוחה אפילו מה אני רוצה שיהיה לי איתך, אם בכלל, אבל נהניתי מהעובדה שאתה בבצפר שלי, שאני רואה אותך כל הזמן, עם הסרט הזה בראש והשיער המדהים.
היו לי הרבה פאדיחות איתך, כנראה שאתה אפילו לא מודע אליהן. רבות הפעמים בהן נתקעתי במשקופים/דלתות/מדרגות כשהיית עובר, ושלא נדבר על הפעם הראשונה שדברנו. אתה היית יחצן של איזשהו מועדון ונתת לי פלאייר של הופעה.
"את בכיתה י"א?" שאלת אותי, כי הייתי תלמידה חדשה.
"כן..." עניתי חסרת נשימה.
"יש הסעות וזה, תבואי"
"רגע!" הצהרתי כשהתחלת ללכת, מבלי לדעת מה באמת בא לי לשאול אותך, "מאיפה ההסעות יוצאות?"
התסכלת עלי במבט מוזר. "אין לי מושג..." והמשכת ללכת.
אילו רק היית יודע איזו בדיחה זו היתה בקרב החברות. אפילו כתבנו את המשפט הזה ביומנים וקישטנו... עד היום הן צוחקות עלי. "רותם! אבל אבל אבל, מאיפה ההסעות יוצאות?!". שאלה רלוונטית כל כך.
במהלך השנה יצא לנו לדבר קצת יותר. כשהפשרתי את מעטפת הקרח שהיתה לי, ניתנה לי הזמנות לגלות איזה אדם מיוחד אתה.
כשהתחלנו לדבר באיסיקיו ובמסנג'ר, לא האמנתי שזה נכון. כל כך שמחתי שיש לי דרך לדבר איתך בלי מבוכה של פנים-מול-פנים. אף על פי שפעם באמת נפגשנו בפארק הנחמד הזה. דיברנו שעות והיה אחלה. עם הזמן הרגשות שלי נרגעו ואני שמחה שזה קרה. כשהלחץ שלי ירד, איפשרתי לעצמי לנסות להכיר אותך באמת, לדבר איתך בלי מחסומים, וכך היה.
פריקי.
אתה אחד האנשים המיוחדים ביותר שיצא לי להכיר.
עם הפונצ'ו בחורף, החולצות הכתומות בקיץ, והסרט בשיער.
העיניים הירוקות שלך מסמלות כל כך הרבה, למרות שלא הזדמן לי להביט בהן מקרוב יותר מדי פעמים.
גם מבחינה פנימית אתה מיוחד. יש לך ערכים ועקרונות ובכלליות... אתה בנאדם עם לב זהב, מוכשר ומקסים.
ועכשיו אתה מתגייס.
האמת שעדיין לא השלמתי עם העובדה שאין יותר את הפריקי בהפסקות בבצפר. אין יותר את ההתרגשות, מתי תגיע, מתי תלך. אין יותר את ה"בוקר טוב" במסדרון. אין יותר פריקי בבצפר.
מוזר לי.
אבל עם כל דבר צריך להתמודד. ולמרות שהשיער יהיה קצר, הלבוש הזרוקי של השארוולים יתחלף במדי צה"ל מדוגמים והשרשראות המגניבות יעלמו... אתה עדיין תהיה הפריקי המיוחד שהכרתי, ועדיין תישמר לך פינה בליבי.
אני רוצה לאחל לך את כל האושר שהעולם מסוגל להעניק. אני בטוחה שתצליח בכל דרך שתבחר. תמיד תזכור שאתה אחד ויחיד, מוכשר, ואל תתן לאף אחד ולשום דבר לשבור אותך. תאמין בעצמך כמו שאני מאמינה.
אתה תגיע רחוק.
אני רוצה להודות לך. השנה שחלפה היתה המשמעותית והמדהימה ביותר בחיי. אמנם רוב הזמן לא ממש ידעת שאני קיימת, אבל עצם היותך שם, יושב על הספסל או על הדשא... גרם לי להרגיש טוב. המתח הזה לראות אותך בהפסקות, האנדרנלין בכל בוקר... לא הייתי מוותרת על זה. אחוות החברות, שומרות הסוד, עוזרות לי להיות בלשית... זו אחווה מדהימה שנוצרה בזכותך.
בהצלחה בהמשך החיים, פריקי יקר.
תודה על תקופה נפלאה.
אוהבת,
רותם"
