שלושה קצרצרים [מיקרו-טקסטים]

1.

הכאב – מְאֵרָה מפרה. הבדידות – הסכם חתום ביני לבין עבודתי. החנופה – תשלום לפרנסתי. האמונה – אמצעי למפגש. והנני – האיש אשר נבהל לבבו מלבבו – ונפשו מאסה לשכון בבשרו. כאבי רב ומכתי אנושה – וכוחי סר – ואין מנוס לנפשי. אולם עלַי למלא אחר צו השעה, ולשורר לפי דרישה. שפל-רוח, שפל-ברך וקומה. לפניךָ אני כתולעת באדמה. הכמוני יהללוהו, אשר לשמו תהלל כל נשמה? לא אשא חן בעיני הזולת – לא אשא חן מלפניו. ושמי – הלצה בין שלמה החכם, האהוב, רב ההון, לביני, שלמה אבן-גבירול.

2.

                                           עץ-הדעת

"אהא", מפטיר הסבא ולועס את קצה המקטרת, "אהאהא", חוזר ומדגיש בקול את בדלי הרהוריו, עיניו מסיירות מבעד למצמוצי הריסים וטבעות העשן הרגילות, העפעפיים מחייכים לעצמם, הגבות מספרות על התייחסות מבודחת, והסבא אומר שוב, "אהאהא, אהאהא", ומוסיף, "הבנתי, הבנתי", ואנחנו, גבירותַי ורבותַי (הווה אומר: אַתֶּם הקוראים ואנחנו המספרים), ובכן, אנחנו – יהא עלינו לנחש מהי האמת שנגלתה לסבא ג'פטו לפתע-פתאום, רגע לפני שיצר את פינוקיו, ורגעים ספורים בלבד לפני שנקבע כי על כל שקר שיאמר, אפו של פינוקיו יתארך. 

3.

                                           שקר היופי

הביט בדמותו, שהשתקפה במימי הנהר, ואשר נראתה עדיין צעירה, אפילו תוססת, חייכנית לקראתו. עצם את עיניו, פקחן, והביט אז בעממו-הוא, בלי כחל וסרק, כפי שנראה בלא רחמי הזרם ששטף הלאה והלאה, ועל גופו הבחין בקמטים, בכתמי הגיל, ברפיון עורו. נגע בפימתו, מישש את עורפו השעיר והמזדקר, היסס להניח את אצבעותיו על מבושיו, ועצם עיניים שנית. נשם, האזין בקשב רב לפכפוך המים, לחיים הקטנים של דגיגים רבים מספור בזרימה מתהוללת תמידית, ונזכר במיתוס של העלם ההוא, נרקיס, נרקיסוס. חייך לעצמו בהבנה מלאה, מקיפה, מושלמת. לא, נרקיס לא היה עלם צעיר כשהשליך עצמו לנהר כדי לחבק את פניו ואת דמותו. לא. כמוהו-עצמו, נרקיס היה כבר גבר מזדקן ולמוד חרפת הגיל. כמוהו-עצמו, היה אחרון-האוהבים ליופיוֹ.

-------------------------------------------------------------------------------

[רבקה ירון, הקולר של היונה, טטרלוגיה. הוצ' ירון גולן, תל אביב; הוצ' אפסילון, בואנוס איירס. 1996 – תשנ"ח.]