ילד רזה עם מבט חודר

הספרים היו החיבור שלי לעצמי. בניגוד לכל הסופרים המיוסרים, שאמרו שהספרים חיפו על שנות ההתבגרות הנוראיות, אצלי זה לא היה כך. הייתי נער רגיל, ממוצע שאוהב ספרים. 

כל שני ורביעי הייתי הולך לספרייה ומחליף ספרים. הספרניות היו כבר מכרות קרובות והן חיכו ש"הנער הרזה עם המבט החודר" יבוא. הן חיכו לי. וכמובן שבאתי.

באתי לספריה עד שהגיעה תקופת גיוסי לצבא. נפרדתי מהספרניות בחיבוק והבטחה שאחזור.

***

איתן לא בא. הוא הבטיח לכולנו שיחזור אבל לא עמד בהבטחה. ילד רזה עם מבט חודר, ככה כולנו קראנו לו. הוא היה יושב פה שעות וקורא. נער חכם עם נפש של משורר. תמיד אמרנו שכשיגדל, איתן יהיה משורר.  היה צריך רק להסתכל עליו ולהבין למה. הייתי שומרת לו את כל הספרים שאני יודעת שהוא יאהב, וכשהוא הגיע עם המבט הזה שלו הרשתי לו לקחת הביתה את כולם. כי אי אפשר היה לעמוד בפני הילד- נער הזה.

***

מיום ליום הצטברו אצלי הספרים ששמרתי לו, הספרניות דחקו בי שאתן לאנשים אחרים להשאיל אותם. הן הפסיקו לחכות לו. ידעו שהוא כבר לא יבוא.

בניגוד לאנה קרנינה הוא לא התאבד, הייתה בו תשוקה לחיים, אבל הם, הם צחקו עליו בפנים. הוא מת. המשורר לעתיד, הילד- נער עם המבט החודר, הגיבור של הסיפור.