וכאילו שכל זה לא הספיק לגיבור של הסיפור שלנו,הוא חזר מעוד יום עבודה מעייף וחיכו לו שלוש הודעות קוליות חדשות במשיבון.
הראשונה הייתה מאמא שלו,השנייה הייתה מאמא שלו והשלישית הייתה-ניחשתם נכון..מאבא שלו, שהתקשר להגיד שיענה כבר לאמא.
הוא היה בחור מיוחד,אבל שוב,אם להסתכל שנייה על העולם,כולנו מיוחדים בדבר אחד או שתיים לפחות,אחרת כולנו היינו נראים כמו ג'סטין ביבר ושרים "בייבי בייביי בייבי" כל היום.
הוא לעולם לא נח- זו הייתה התכונה הבולטת ביותר שייחדה אותו. היה לו זרם אנרגיה בלתי נתפש שנגד את חוקי הפיזיקה, מה שבאמת ערער קצת את התורה הבסיסית של הטבע ואת הטענות שאיינשטיין טען בשלהי המאה הקודמת, וכשמישהו היה מסתכל עליו, הוא באמת לא היה נראה כבחור בן 36,אלא יותר כמו ילדון בן 22,מה שהוסיף לאמונה שהוא יחיה לנצח-לפחות אלו היו המחשבות שעברו בראש של כל בן אדם רציונלי שראה אותו.
סדר היום שלו התנהל בצורה של תוהו ובוהו מושלם,שאיכשהו בסופו של יום יצר סדר וארגון בלתי נתפש.
הוא היה מאחר לפגישות ויוצא מהן עם ידו על העליונה,לא משתמש בנייר אחרי שהיה שוטף את ידיו בשירותים בשביל לחסוך לסביבה, רשום לחדר כושר ומבקר בו פעמיים ביום(הוא לא היה מתאמן, הוא היה מתקלח "בחינם")יוצא כל יום לפאב או מסעדה ושותה לשכרה(גם ככה לא היה לו רישיון לנהוג אז למה לא לנצל את החיים שלך,או יותר נכון להרוס את הקיבה שלך).
גיבור הסיפור שלנו(שעדיין נותר בעילום שם נכון לרגע זה), היה מכונת עבודה-והבוס שלו,וכך גם חבריו לעבודה, הכירו אותו-לכן הם ידעו שכשיהיה להם לחץ הם ידעו למי לפנות ועל מי לסמוך.
הוא בדיוק חשב על זה שחזר אתמול אחרי שהתחיל עם הבחורה הכי לוהטת במועדון,שהתברר שכרגע חזרה מטיול אחרי הצבא לשלושה חודשים בתאילנד. הוא שמע כבר את הסיפור הזה. לפחות חמש עשרה פעמים בחייו. בכל פעם זה נגמר אותו דבר.
שניהם ביחד, בדירה שלו,הסיגריה שאחרי.
הוא התפנה להקשיב להודעות של אמו.
"למה אתה לא מתקשר?הכל בסדר אצלך?אני רוצה שתתחיל לנהל כבר את החיים שלך בצורה נורמלית,מתי כבר תתחתן?אתה יודע שאבא שלך נורא רוצה נכד"
ההודעה השניה היתה כבר שונה,אם אפשר לקרוא ל"חפירות של אמא" דבר שמשתנה-בשבילו אלה היו אותן מילים רק בתחביר משפט אחר" אתה חייב לעשות משהו עם החיים שלך,זה לא יכול להימשך ככה,אני רוצה שתתחיל להכיר בחורות,דודה שלך מצאה בשבילך בחורה שתתאים לך בדיוק,היא חברה של בת-דודה שלך, דניאל,כן כן דניאל,זאת שכרגע חזרה מתאילנד אחרי שלוש חודשים,דניאל אמרה עליה רק דברים טובים.אגב גם דניאל נראית מצויין-רק חבל שאתם בני דודים,אני אשלח לך תמונות בהזדמנות,תחזור אליי כבר-אוהבת".
הוא לא עשה את הקישור ישר וגם אתם לא הייתם עושים-נו באמת, מה הסיכויי שדניאל, הבת דודה שלו שהוא טיפל בה כשהייתה קטנה,הייתה זאת שצעקה אתמול בערב בדירתו וגנחה בזעקות של אזעקה לירידה למקלטים שמושמעת באזור הדרום.
ובאמת התברר שזאת לא היא.סתם צירוף מקרים, " יד ה' בדבר"-אם נתקלתם בשאלה הזאת ואתם באמצע הבגרות בתנ"ך.
אבל לגיבור שלנו(שעדיין לא מצאתי לו את השם), הייתה בעיה שונה.
הוא בהה יותר מדיי זמן בתקרה בזמן שהוא ישב וחשב"מה הלאה"
כסף היה לו,עבודה נחשקת ו"הנאה" רגעית הספיקה לו להרבה זמן(לפחות בכל 36 השנים שבהן הוא חי עד עכשיו) אבל משהו חסר לו בתצרף החיים. זה כאילו שהחתיכות היו מונחות לפניו והוא לא הצליח לחבר אותן ולמסגר אותן לתמונה שתישאר אצלו בחדר עד שהוא יזרוק אותה כשהוא יתבגר.
אז הוא ישב וחשב,ואז הוא הבין את הבעיה העיקרית שלו.
הבעיה היתה-
שאין לו שם.
