אישה עם תיק/ אגי רגנר
במחלקה הנוירולוגית קראו לה "האישה עם התיק" כיוון שהגיעה רק עם תיק שחור ובו ארנק עם 750 שקל, וללא שום מסמך זיהוי. הנהג של האוטו זבל הביא אותה למיון בעצמו. היא הופיעה לו משום מקום ובשנייה הבאה שכבה על הכביש, ומרוב שהוא היה בשוק, הרים אותה וטס, עד כמה שמשאית זבל יכולה לטוס, לבית החולים.
בבדיקות התאמתה העובדה שהיא לא נפגעה מהרכב, אך לא היה ברור מדוע עדיין אינה מגיבה.
*
"ניקוי שיניים עמוק?!" אמר שאול, "שטויות. עוד צורה להוציא מאנשים כסף." כרמלה שתקה כמו תמיד אבל הפעם החליטה לא לוותר. כשכולם נרדמו הוציאה את כרטיס האשראי מהארנק של שאול שהיה מונח בכיס הג'ינס שלו, חיפשה גם את הקוד הסודי ויצאה מהבית בשקט עם לב פועם. היא הלכה מהר לכספומט הקרוב לביתה והוציאה ממנו אלף שקל. כשחזרה נרגעה. כולם ישנו ולא הרגישו בהיעדרותה. למחרת הגיעה כרמלה למרפאה.
"או-אה! את בסך הכול בת שלושים וחמש, איך הגעת למצב הזה?" שאל רופא השיניים.
מה תגיד לו? שבערב היא כל כך עייפה מהטיפול במשפחה שלה עד שנופלת למיטה ולא מצחצחת שיניים, אולי רק פעם בשבוע? כרמלה התביישה והעדיפה לשתוק.
"צעד ראשון ניקוי שיניים עמוק, אחר כך נראה." אמר ונתן לה הפניה לשיננית. כשיצאה מהטיפול היא הרגישה כמי שהתחילה חיים חדשים. היא סידרה את התיק על צווארה בעודה מחכה למשאית הזבל שתעבור, ואחרי כן איבדה את החושים ולא הרגישה כלום הרבה זמן.
כשפקחה את עיניה ראתה אחות צעירה מסדרת סביבה כל מיני צינורות. האחות קראה לרופא, והלה בא מיד ופנה אליה בקול נעים ושקט: "טוב שחזרת אלינו," חייך, "התעלפת ברחוב ועקב הנפילה קיבלת מכה בראש. זעזוע מוח קל, לא משהו רציני. אשאל אותך כמה שאלות, את מוכנה לענות?"
כרמלה המשיכה להסתכל עליו בשקט.
"מה שמך הפרטי בבקשה?"
היא רצתה לענות ומשהו מבפנים עצר אותה.
"מה שם המשפחה שלך?" הוא המשיך לשאול.
היא הייתה אמורה להגיד לוזון, אבל לא יצאו לה מילים מהפה. לא מפני שלא יכלה, אלא מפני שלא רצתה.
הרופא נראה מופתע אבל המשיך בכל זאת. "את יודעת בת כמה את?"
שלושים וחמש, חשבה כרמלה ולא אמרה כלום.
הרופא ויתר ופנה לאחות, "מוזר, לפי הצילומים היא הייתה צריכה להגיב. ניתן לה לנוח וננסה יותר מאוחר. אני מקווה שבעזרת המשטרה נמצא את המשפחה שלה, אם יש לה כזאת.
באמת, האם יש לי משפחה? שאלה כרמלה בלבה.
*
ציון לוזון מכיתה א'3 דרבן את אחיו נתנאל, הגדול ממנו בשנתיים, להגיע הביתה מהר יותר. הוא ציפה בקוצר רוח לספר לאמו על כל המצוינים שקיבל היום בכיתה, וכשהגיעו לביתם צלצל בפעמון בהתרגשות. הילדים חיכו כמה רגעים, אך לא הייתה תשובה ואף אחד לא פתח את הדלת. דבר כזה לא קרה אף פעם. תמיד הייתה הדלת נפתחה עוד לפני שצלצל הפעמון כי היא הייתה שומעת את רחש צעדיהם, וריח נעים של אוכל קיבל את פניהם. כעת שני הילדים לא ידעו מה לעשות. לאחר ניסיונות נוספים התיישבו על המדרגות בכניסה. ציון כמעט בכה כששכנה הגיעה והזמינה אותם אליה הביתה והרגיעה את הילדים, "בטח היא מתעכבת בקניות, אמא מיד תחזור, אל תדאגו." היא כיבדה אותם בעוגיות שוקולד טעימות והפעילה את הטלוויזיה. הסרטים המצוירים הסיטו את תשומת לבם וכך עברה יותר משעה עד ששני אחיהם הגדולים שלמדו בתיכון הגיעו הביתה. גם הם הופתעו לגלות שהדלת נעולה ואימם חסרה. בפעם הראשונה בחייהם הייתה להם הזדמנות להשתמש במפתח.
ארבעת הילדים הופתעו שלא מצאו סיר חם עם אוכל מוכן על הכיריים. הם פתחו את מגירת הלחם, אך זו הייתה ריקה. במקפיא מצאו רק לחם שלם לא פרוס. לבסוף החליטו לאכול פופקורן מוכן וקר מיום קודם. אמם צריכה להגיע כל רגע, חשבו, והיא כבר תכין להם ארוחה צ'יק צ'ק.
אך כשאביהם הגיע מהעבודה בערב ועדיין כרמלה לא הופיעה כל משפחת לוזון נכנסה לבהלה. משהו רע קרה ללא שום ספק. הם המתינו עוד קצת, ובשעה תשע בערב הלכו בדאגה גדולה למשטרה. שם, להפתעתם, אף אחד לא התרגש. היעדרות של שש-שבע שעות לא נחשבה עדיין לחריגה מבחינתם. השוטרים רשמו את הפרטים שלה והרגיעו אותם שהיא בטח יצאה בהפתעה ליום ספא עם החברות שלה ותגיע כל רגע.
איזה יום ספא איזה וחברות, חשב שאול, לכרמלה אין חברות וספא ראתה רק בסרטים. לאשתו יש רק משפחה וזה הכי חשוב לה בעולם. מה המשטרה
יודעת?! משהו רע קרה לה!
"אנחנו לא זזים מפה עד שאתה לא מברר," אמר שאול לוזון לשוטר.
"כרגע אין לנו יותר מה לעשות. אם תרצו לשבת בפרוזדור, בבקשה, זה עניינכם." אמר איש החוק באדישות.
הם התיישבו על ספסל.
"אני רעב," אמר ציון הקטן.
רואי, הבן הבכור קם ממקומו, הלך למכונה האוטומטית שעמדה בפינה וקנה לכולם סנדוויצ'ים יבשים.
הלוזונים התחילו לאכול בשקט. אפילו השוטר האדיש ראה שהם אבודים לגמרי. הם המתינו פחות משעה כשמבית חולים רמב"ם הגיעה הודעה על אישה שהתעלפה ברחוב והובאה לשם ללא שום תעודת זיהוי. תיאורה תאם למה ששאול לוזון מסר לשוטר התורן.
"יתכן שאשתך בבית חולים רמב"ם. אני ממליץ שתנסו לבדוק שם," בישר להם איש החוק את ההודעה.
הם יצאו מיד לכביש, וכשעברה מונית הרים שאול את ידו לעצור אותה. כולם נדהמו ממנו, וגם הוא נדהם מעצמו. דבר כזה לא עשה אפילו כשכרמלה הייתה צריכה ללדת. הם נסעו עם הצירים שלה לבית החולים באוטובוס.
שני הבנים הגדולים רואי והראל היו קפואים מרוב פחד. הקטנים מבוהלים והאב מכונס בעצמו בשתיקה, וכעס נראה על פניו לכל אורך הנסיעה.
כשהגיעו לבית החולים הם הזמינו את המעלית אל המחלקה הנוירולוגית שבקומה השלישית. בעמדת האחיות אף אחד לא הכיר את השם כרמלה לוזון, אבל הבינו שכנראה זו המשפחה של האישה עם התיק. האחות קראה מיד לרופא. דוקטור אשכנזי הגיע במהרה, שמח ובטוח שזה יעזור למצבה של כרמלה והזיכרון יחזור אליה. הוא הסביר להם שכנראה התעלפה ברחוב. "מצאו אותה ליד מרפאת שיניים ובתיקה לא היה כלום מלבד 750 שקל."
הרופא לא הצליח לסיים את המשפט. "אמרתי לה שניקוי שיניים עמוק זה שטויות והיא לא שמעה בקולי!" כעס שאול ומיד המשיך עוד יותר מרוגז, "מאיפה היה לה הכסף לכל הרוחות?"
"אבא, תירגע," אמר הראל.
"לפי הצילומים אין לה נזק מוחי כלשהו." המשיך דוקטור אשכנזי, "אך היא עדיין לא דיברה ולא ענתה לשאלות שלנו, והיא זקוקה לשקט. אני הולך לבשר לה שמשפחתה הגיעה, חכו כאן עד שאקרא לכם להיכנס."
הוא עזב אותם בפרוזדור ונכנס לחדרה. האישה עם התיק שכבה עם עיניים עצומות. פניה היו שלוות. הרופא ליטף את מצחה ברפרוף והיא פקחה את עיניה וחייכה. סימן מעודד, חשב דוקטור אשכנזי.
"יש לי בשורה טובה, המשפחה שלך הגיעה. הם תיכף ייכנסו, מה את אומרת?"
כרמלה המשיכה להסתכל עליו ולא ענתה. עד לרגע זה הרגישה ממש טוב. אחרי שבע עשרה שנה של שירות למען הבעל והמשפחה נחה בפעם הראשונה עשר שעות ברציפות בשקט מוחלט ומטפלים אך ורק בה.
עצוב, היא חשבה, אבל ניקוי השיניים העמוק וההתעלפות ברחוב זה הדבר הטוב ביותר שקרה לה בחיים. היא חייבת לשמור על ההזדמנות בכל כוחה. בהבזק של שנייה החליטה להמשיך בינתיים בשתיקתה, כך תוכל להרוויח זמן.
הנוירולוג הבכיר, שסיים את לימודיו בהצטיינות, תמה מדוע ראה עננה בעיניה של האישה עם התיק, אך בתקווה שהפגישה המשפחתית תעזור לה, הכניס את הלוזונים לחדר, לא לפני שהזהיר אותם לדבר בקול שקט ולא לחבק אותה, והכול בעדינות.
הילדים הסתכלו עליה מבוהלים. ציון הקטן היה עם דמעות בעיניו, אבל שאול בעלה לא הצליח להסתיר את כעסו, למרות שהפעם באמת מאוד השתדל.
כרמלה הביטה בהם עם מבט ריק. היא זיהתה אותם. ידעה שזו המשפחה שלה
ולא הצליחה להרגיש כלפיהם כלום. באותו רגע לא אהבה אותם כלל, כאילו לא ראשה אלא הנפש שלה עברה זעזוע.
בפעם הראשונה בחייה ראתה את שאול כפי שהוא באמת. פניו היו מלאי זיפים שחורים עם מבט מאשים לכיוונה. היא נזכרה איך אבא שלה דחף אותה להתחתן אתו מהר, לפני הצבא, כאילו לא חיו באמצע שנות התשעים. "בחורה מבית מסורתי כמו שלנו לא הולכת לצבא, נקודה." הוא אמר לה כשהיא התחננה ונתנה את כל השמות של החברות שלה כדוגמה שכולן מתגייסות. "זה לא מעניין אותי מה הז'לוכים והאשכנטוזים עושים," פסק האב, "הבנות בצבא הופכות לזונות." את שאול הביא לביתם מהמסגרייה שלו. "בחור חרוץ, שאול," אמר לה, "תכירו." ובמהרה מצאה את עצמה מתחת לחופה.
דבר אחד טוב יצא לה מהחתונה הזאת. מדימונה עברו לקריות, כך שנפטרה מהאב הרודן.
"מאיפה היה לך כסף עבור השיננית?" היה הדבר הראשון ששאל שאול.
"אבל אבא..." החל רואי לומר.
"סתום ת'פה! אתה לא מבין, היא לא שמעה בקולי ותראה מה קרה לה."
רואי השתתק. כרמלה לא הגיבה. הזיכרונות הציפו אותה. היא הרגישה שהם באים לעזור לה להתעורר מתרדמתה. היא נזכרה בליל הכלולות, איך כאב לה כל מגע אתו, איך הוא בעל אותה והשאיר אותה מדממת.
"יעבור לך, אל תדאגי," אלה היו המילים היחידות שאמר והלך לישון. הכאב עבר, אך הנאה מעולם לא הופיעה. בין לבין הרתה כרמלה ארבע פעמים.
עד נפילתה ברחוב היא לא שאלה שאלות. היא פשוט התגלגלה מיום ליום ועשתה מה שאומרים לה, מה שמצפים ממנה, לזה חינכו אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה.
"שאול לוזון בחור טוב," שמעה את אמה אומרת לה בטלפון, "חרוץ, עובד קשה, יש לו מסגרייה משלו, הוא מפרנס אותך ואת הילדים שלך, מה עוד בחורה יכולה לבקש?"
"כן אימא, את צודקת," הייתה עונה לה כרמלה, והן היו נפרדות לשלום ומנתקות את הקו.
וכך המשיכה בגידולם של ארבעת הבנים, בישלה אוכל טרי כל יום לבעלה, סחבה ירקות מהשוק. בשר קנתה רק באטליז לפי ההנחיות המדויקות של שאול. כך קרה, שבערב מרוב עייפות לא צחצחה שיניים והחניכיים שלה חלו.
אין דבר, חשבה, בזכותם אני פה כעת ומכאן אני לא זזה. זאת הייתה ההחלטה השפויה הראשונה של חייה. כרמלה המשיכה להסתכל במבט ריק על משפחתה. היא לא רצתה אותם יותר.
הרופא התבונן דרך פתח הדלת ושוחח עם האחות, "האישה עם התיק ממשיכה לא להגיב. אני לא מבין, זה נגד כל מה שאני יודע מבחינה מקצועית. כנראה אצטרך להתייעץ עם פסיכולוג."
"תעני לי!" שאול לוזון עמד בחוסר אונים מול מיטת אשתו. היא לא צייתה לו. גם אם כרמלה חולה הוא לא מוכן לקבל את זה. הוא ציווה על הילדים שלו לצאת מהחדר והם יצאו מיד מבלי להיפרד ממנה. הרופא ראה את המתרחש ולא התנגד, אלא המשיך להתבונן, אולי בעלה יצליח לדובב אותה.
"תשמעי, כרמלה, הרופא אמר שאת בסדר, אז יאללה, קומי והביתה. הילדים שלך ימותו מרעב ואני גם."
העידוד שלו לא פעל והיא המשיכה לשתוק.
"אני הולך הביתה!" איים עליה.
האישה עם התיק סגרה את עיניה ונרדמה.
המסגר עם הזיפים השחורים המשיך לעמוד ליד מיטתה וכאשר ראה שאין תגובה יצא מהחדר בכעס.
דוקטור אשכנזי רצה להגיד לו כמה מילים אבל שאול והילדים כבר נעלמו בתוך המעלית. משפחה מוזרה, חשב. הוא לא התנסה אף פעם בהתנהגות גסת רוח כזאת מצד הקרובים ביותר של החולה. זיק של חשד התגנב בליבו.
הלוזונים יצאו ממתחם בית החולים והפעם הלכו לכיוון תחנת האוטובוס. שאול לא עצר מונית למרות שבחשבון הכולל זה היה עולה אפילו פחות. למחרת הלך לעבוד כרגיל והילדים יצאו לבית הספר. הם לא ביקרו את כרמלה. שאול אמר להם שאם היא תהיה בסדר ישלחו אותה הביתה. אף אחד מהילדים לא פצה פה. הם המשיכו את חייהם. בבית הכלים המלוכלכים התחילו להיערם לכיוון התקרה, הרצפה הפכה דביקה וריח רע עטף את הקירות.
למרות שבמחלקה ידעו כבר את שמה, בגיליון הרפואי נותר מה שכתבו ביום הראשון כשהגיעה אליהם: האישה עם התיק.
כל יום שעבר היא נהייתה יותר ויותר יפה. הקמטים הזעירים ליד עיניה התיישרו, היא אכלה כל מה שהגישו לה וניקתה את שיניה בקפידה אחרי כל ארוחה.
דוקטור אשכנזי כבר מזמן הבין מה קורה אבל לא סיפר לאף אחד. כל בוקר נכנס אליה לחדר, חייך בחמימות ואמר תמיד את אותו משפט, "כשתחליטי לדבר, אני כאן."
ערב אחד התעוררה כרמלה משנתה ומצאה עיתון שהיה מונח על השידה. היא הדליקה את האור והחלה לקרוא. מזמן לא קראה. אפילו לא זכרה כמה זמן. עם כל אות הרגישה שהיא יולדת את עצמה מחדש. במדור להשכרת בתים ראתה מודעה מעניינת, "באזור הגליל בכפר של פלורה פז מחפשים לאכלס בקתות ללא דמי שכירות לדיירים המתאימים."
היא הניחה את העיתון על המיטה, פתחה את דלת השידה, הוציאה את התיק ובדקה אם ה-750 שקל עדיין בתוכו. אכן, הם היו שם. היא סגרה את התיק, קמה באיטיות, הלכה לצחצח שיניים וסגרה את האור.
בבוקר מצא דוקטור אשכנזי את מיטתה ריקה.
