כשנגיע לבית
החולים ניפגש עם בנה הבכור, מקור גאוותה ותפארתה, הוא בעלי לשעבר, המאושפז שם.הוא יודיע לה את
שאנו מסתירים ממנה כבר חמש שנים תמימות, ידיעה שתחריב עליה את עולמה.
חמותי יושבת
לפני, מודאגת, מפני שאנחנו נוסעים לבית החולים בגלל פציעה קשה ברגל שנגרמה לו
בתרגיל הצבאי האחרון אותו ניהל. זה מה שהיא יודעת לאחר שהתקשר אליה הבוקר בטלפון.
מה שאיננה יודעת הוא שהפציעה הזו היא סיפור כיסוי לסיבה האמיתית לנסיעתנו, סיפור
שנרקם ותוכנן בקפידה על ידי שני בניה ועל ידי.
לשה לעולה יש
שיער סמיך בצבע דבש, והיא לבושה בקפידה, בהידור קל. ענן של בושם עדין אופף אותה,
כעין קטורת. עצים, אני חושבת לי, עצים – אין כמעט עצים בדרך לתל-אביב. הנה השה,
הנה הקטורת – ואיה העצים למזבח?
גלגלי הרכב
משמיעים צליל מונוטוני. אנחנו מתקרבים לתל-אביב. לבי פועם במהירות הולכת וגוברת.
אני מניחה שגם אצל גיסי ואימו זה כך. עוברים את הירקון, פונים בצומת הגדולה לכיוון
בית החולים, ומחנים את הרכב. בעוד כעשר דקות
תימסר לה הידיעה שתפיל אותה אל השאול. כשהיא תיפול לשם יפתחו סורגי הכלא שלי, של
גיסי, של בנותינו, וכולנו נצא לחופשי.
סוד של חמש שנים
הולך להתגלות.
אנחנו נכנסים
למחלקה. חמותי תוהה כשמפנים אותנו למחלקה הפנימית ולא למחלקה האורטופדית. אנחנו,
בכוחות אחרונים של שלוות נפש מעושה מרגיעים אותה, מסבירים שהוא נמצא בפנימית כי שם
עמיתיו הרופאים הטובים ביותר.
אנחנו פונים אל
המיטה. היא כל כך מאושרת כשהיא מבחינה שהוא נראה טוב, מטופח כהרגלו, ואני יודעת שזה
רגע שמחתה האחרון. היא מחבקת,
מלטפת. אם ישנה גם נשיקה אינני רואה אותה, כי אני מסיטה מבטי אל פינת החדר. שם יושב, מודאג, בן-זוגו של בעלי לשעבר בשנים האחרונות, מוכן
להזעיק כל רופא וכל אמצעי הרגעה למקרה שתזדקק לו האשה הזקנה הזו.
בנה חוזר על
סיפור הפציעה ששמעה בטלפון, ואז אומר לה, בשקט, במהירות גוברת והולכת: ועכשיו
תקשיבי, אמא, הפציעה הזו לא קרתה בכלל. חשבתי
שהגיע הזמן שתדעי את האמת. אני כאן בגלל מלנומה ממארת, וכל חמש השנים האחרונות הדבר הכי חשוב לי היה
שלא תדעי מזה כלום.
היא קופאת על הכיסא שליד המיטה. עיניים כחולות ננעצות בנזר
תפארתה המכוסה בסדינים לבנים עד צווארו.
שתיקה.
ואמא, אני מקבל
כאן טיפול מצויין, וגם כל הנסיעות האלה לארה"ב לא היו בתפקיד כמו שסיפרתי לך –
כולן היו עבור קבלת טיפולים.
אם זקנה, שה
לעולה, קמה מכיסאה. מתקרבת לבנה. מלטפת שוב את המצח, את הפנים העירניות והחכמות
האלה, אוחזת בידו מקרבת את הכסא אל המיטה, וחוזרת לישיבה קפואה.
שתיקה.
היא מעבירה מבטים
תמימים מגיסי אל פני וחזרה ושואלת בשקט: ואתם ידעתם כל הזמן?
כן, אומר האיש
ממיטת חוליו. נורית ידעה כבר בהתחלה. לאלון גיליתי רק אחרי שנה. לבנות סיפרנו לפני
שנה.
כך הסתרתם ממני?
כן, ככה רציתי.
אני אומר לך שוב – הדבר הכי חשוב בכל הסיפור הזה היה שלא תדעי מכלום.
.
חמש שנים, היא
ממלמלת, חמש שנים. ואני אומרת בליבי – שרק לא תשאל למה עכשיו. שרק לא
תשאל.
ולמה עכשיו? היא
שואלת.
כי עכשיו הרגשתי שמגיע
לך לדעת. לא יכולתי לחיות עוד בהסתרה.ו
אני אומרת בליבי
– כמה תעצומות נפש עדיין נדרשות לך כדי להסתיר ממנה את הודאות שהסוף כבר ממתין
מעבר לדלת.
גיסי מתקרב אל
המיטה. עד עכשיו עמד ליד החלון, משגיח על האם בעיניו ושותק את חרדתו.
אני מכבדת את
חמותי ושומרת על ריחוק מנומס ממיטת החולי. מאפשרת להם להיות שלושתם לבדם. גם היורש
שלי במיטת בעלי מתנהג באיפוק ראוי לשבח. הפעם אנחנו שותפים, שותפים לאחוות צופים
מהצד. לפנינו תמונה אינטימית זו של משפחה שאחד מאיבריה עומד להיקטע טרם זמנו, באכזריות.
השה לעולה קמה
מהכיסא ומתישבת על המיטה הגבוהה. רגליה, בנעליים לבנות חגיגיות, מיטלטלות מעל
הריצפה., כרגלי ילדה קטנה. לרגע נדמה לי
שהטלטלה הזו משתלטת על כל החדר ועל כל חיי הנוכחים בו וליבי נאטם.
אם זקנה, שבעוד
ארבעה ימים תשכול את בנה, רוכנת על החולה.. הוא מספר לה באריכות של איש מקצוע על
כל הטיפולים שעבר, על כל מה שנעשה לטובתו, על ביטחונו באיכות הטיפולים ועל הידיעה
הברורה שאפשר להמשיך ולהילחם. היא שואלת, מתעניינת, מרוכזת בפניו של בנה ואיננה מסירה
מהם מבט. איש מהם אינו מתייחס לכך שהוא שם במחלקה מפני שאיננו כשיר כרגע לעמוד
בטיסה לטיפול נוסף. הוא מרגיע אותה במילותיו, מעודד אותה, ועולה במוחי
המחשבה
הטורדנית שאימו היא היחידה מכל הסובבים אותו שמסוגלת עוד להאמין שיש תיקווה.
לאט
לאט מתעוררת בי אימה חשיכה. אני מבינה שדברי העידוד האלה מכוונים גם לעצמו.
לאט לאט הם
משתתקים. היא חוזרת לכיסאה, מתיישבת עליו. מבטה הולך סובב בחדר, ואין לה שום נקודת
משען. מאי שם מגיעה אליה כוס מים. היא אוחזת בכוס הזו, מתבוננת בה, כאילו אינה מבינה
מה היא עושה בכף ידה.
אנחנו שוהים עוד
זמן מה ליד המיטה. מתחילים דיבורים של חולין במאמץ קל. אח"כ אנחנו נאחזים
בחולין האלה כבקרש הצלה.. החולה משתתק
בעייפות נוראה, ואנחנו קמים ללכת. איש איש בתורו
נפרד ממנו, ואנחנו מודיעים שנגיע גם ביום המחר. אני רוכנת עליו ולוחשת לו
תשבחות על הדרך בה בחר להתוודות על סודו הכמוס.
ובעצם – מה עוד נותר לי להגיד לו?
מאי שם עולה זיכרון
של תחושת החופש. וכי לא פיללתי כי יתגלה הסוד הזה אותו נצרתי חמש שנים? וכי לא
ייחלתי לצאת לחופשי?
יצאתי לחופשי. סורגי
הכלא הוסרו בכאב, בכעס, בזעקה ובתחושה של חוסר אונים, ולא היתה כל נחמה עת נפתחו מנעוליהם.
