היום איני מסוגל לכתוב שיר, הראש שלי במקום אחר.

מונח לפניי אלבום תמונות, צלומים של אבא ואמא

של כל המשפחה שאני יחידי שנותרתי ממנה.

הסתכלתי בתמונות אבל לא נזלו דמעות מעיניי.

אולי בזכות הנקמה שהם לא הצליחו לשרוף גם אותי.

עלו בראשי דמיונות של רכבות בהם חיפשתי אולי לראותם,

ניסיתי לנחש מה חשבו ברגעים לפני שהוכנסו לתנור,

האם תוך כדי זעקת שמע ישראל הם חשבו עלי ?

לצערנו, כה רבים מעמנו גם כאן בישראל, גורלם אכזר,

כה הרבה אבות ואמהות נשארו בלי ילדיהם וגם ההיפך,

מי מהתאונות דרכים, מי מהמלחמות ומי מחולי,

אבל לפחות מצאו קברם כאן וניתן לפקוד את זכרם.

בכל שנה אני שואל עצמי את השאלה הנצחית:

כיצד בני אדם מסוגלים להיות כה חייתיים ואכזרים,

ולא במלחמה אלא מול חסרי כל מגן וישע.

היכן היית אלוהים בשנים, בימים ובשעות האלה

הרי מלמעלה רואים הכל, אבל לא עשית כלום להצלתם.

האם גם לא שמעת את זעקת אבא ואמא שלי : הצילו.

ואחרי כל זה מבקשים מאינו לסלוח לעם ממנו באו הרוצחים,

כן, אנחנו שונים, אנחנו לפחות מנסים לסלוח, כי אנו שונים. 

אבל כיצד אני יכול לסלוח לך ?