תאווה
לפעמים זכרון שתי
העגבניות האלה, עגלגלות, אדומות כדם, עסיסיות עד בלי גבול, מביא אותי לידי בכי.
באחד הימים, בשעת
ערב, אני נוהגת בדרך לביתי. על לשוני טעמו של סלט הירקות שאכין לי עוד מעט . אני
מדמיינת את כל הירקות שיחתכו במהירות ויונחו בקערה הצבעונית, את הרוטב
שאמטיר עליהם, את צבע השומשום הקלוי שאבזוק מעל.
אני כל כך מתאווה לסלט הזה של סיום יום מתיש. אני כל כך משתוקקת אליו
עד שבלוטות הרוק שלי מתחילות לפעול כשאני רק חושבת על הפריכות של עלי החסה, והפלפל,
ועל טעמו העדין חריף של הבצל הירוק; על החמיצות המתקתקה של חתיכות עגבניה קטנות
שמיצן האדום נמהל ברוטב שמנוני מנחם.
מובן שהפעם לא
אחליף בגדי אלא מיד אכין את הסלט הזה ואתפנק לי בשקט מול הטלוייזיה, אני והסלט
שלי. כן, אני רוצה אותו מיד! אני מוכרחה לאכול אותו עוד מעט, וככל שאני חושבת עליו
יותר אני מרגישה איך נובטת בי תאוות טרף במלוא מובן המלה.
אני כל כך מרוכזת
בסלט ובתאווה אליו עד שאני מחמיצה את הפניה לשכונה שלי, ואז אני גם נזכרת פתאום
שאין לי בבית אפילו עגבניה אחת.
מה עושים?
השעה מאוחרת ואין
חנות פתוחה בסביבה. עגבניות זה משהו שאי אפשר לבקש מהשכנים. ולא, לא אבקש לי סלט
ירקות בבית הקפה הסמוך, כי אני כבר מתה להיות בבית ואני מתאווה לסלט עשוי במו ידי,
וגם אין לי חשק להמתין לטכסיות בבית הקפה של "מה תרצי" , והמפיות
ו"הכל בסדר?" ולאכול ליד שולחן זר עם אורחים שלא אני הזמנתי.
מה יהיה? אני מוכרחה
לאכול סלט הערב, ואצלי בבית ואני לא רוצה לחשוב אפילו על מה ולמה הצורך הבוער הזה.
הרמזור הקרוב
מרחיק אותי מהפניה ואני צריכה לעבור עוד אחד כדי לעשות סיבוב פרסה.
"אין עגבניה"
- מתגרה בי אורו הירוק של הרמזור הראשון.
מתוסכלת אני
מאיצה את הרכב רק כדי להגיע לרמזור השני באור צהוב. אני עוצרת בעצבנות בחריקת
בלמים. זהו רמזור עם פעימות ארוכות ואני, חסרת שקט, מתבוננת סביבי. אין איש ברחוב,
גם לא מכונית נוספת, רק החתול החוצה את הרחוב לעבר אי התנועה הקרוב אלי.
והנה הסיבה בגללה
התאהבתי בחתול.
כשהוא הולך על
הכביש כבעל הבית ומתקרב אל אי התנועה הוא מוביל את עיני למראה נשגב מכל אפשרות. למרגלותי, על אי התנועה,
מונחות שתי עגבניות..
אני מסתכלת שוב.
שתי עגבניות עגלגלות, אדומות כדם, עסיסיות עד בלי גבול
קוראות לי להרים אותן מעל הקרקע, להביא אותן הביתה ולמלא את תאוותי.
וזה בדיוק מה
שאני עושה, אחרי שאני מודה לעולם, לבריאה, לחתול, למזלי הטוב ולמי שנפלו לו
העגבניות מהסל.
טעמו של הסלט היה
נפלא במיוחד באותו הערב. , טעם של תאווה ותשוקה וסיפוק והבטחה חגיגית שהיקום קשוב
לרצוני.
כמה נדירים
הרגעים האלה!
ושבת עליו
יותר אני מרגישה איך נובטת בי תאוות טרף במלוא מובן המלה.
אני כל כך מרוכזת
בסלט ובתאווה אליו עד שאני מחמיצה את הפניה לשכונה שלי, ואז אני גם נזכרת פתאום
שאין לי בבית אפילו עגבניה אחת.
מה עושים?
השעה מאוחרת ואין
חנות פתוחה בסביבה. עגבניות זה משהו שאי אפשר לבקש מהשכנים. ולא, לא אבקש לי סלט
ירקות בבית הקפה הסמוך, כי אני כבר מתה להיות בבית ואני מתאווה לסלט עשוי במו ידי,
וגם אין לי חשק להמתין לטכסיות בבית הקפה של "מה תרצי" , והמפיות
ו"הכל בסדר?" ולאכול ליד שולחן זר עם אורחים שלא אני הזמנתי.
מה יהיה? אני מוכרחה
לאכול סלט הערב, ואצלי בבית ואני לא רוצה לחשוב אפילו על מה ולמה הצורך הבוער הזה.
הרמזור הקרוב
מרחיק אותי מהפניה ואני צריכה לעבור עוד אחד כדי לעשות סיבוב פרסה.
"אין עגבניה"
- מתגרה בי אורו הירוק של הרמזור הראשון.
מתוסכלת אני
מאיצה את הרכב רק כדי להגיע לרמזור השני באור צהוב. אני עוצרת בעצבנות בחריקת
בלמים. זהו רמזור עם פעימות ארוכות ואני, חסרת שקט, מתבוננת סביבי. אין איש ברחוב,
גם לא מכונית נוספת, רק החתול החוצה את הרחוב לעבר אי התנועה הקרוב אלי.
והנה הסיבה בגללה
התאהבתי בחתול.
כשהוא הולך על
הכביש כבעל הבית ומתקרב אל אי התנועה הוא מוביל את עיני למראה נשגב מכל אפשרות. למרגלותי, על אי התנועה,
מונחות שתי עגבניות..
אני מסתכלת שוב.
שתי עגבניות עגלגלות, אדומות כדם, עסיסיות עד בלי גבול
קוראות לי להרים אותן מעל הקרקע, להביא אותן הביתה ולמלא את תאוותי.
וזה בדיוק מה
שאני עושה, אחרי שאני מודה לעולם, לבריאה, לחתול, למזלי הטוב ולמי שנפלו לו
העגבניות מהסל.
טעמו של הסלט היה
נפלא במיוחד באותו הערב. , טעם של תאווה ותשוקה וסיפוק והבטחה חגיגית שהיקום קשוב
לרצוני.
כמה נדירים
הרגעים האלה!
