אני לא בטוח איך להתחיל את זה אבל בדרך-כלל כשאומרים לי"שלום" בשיחת טלפון אני עונה ב"אהלן" וממשיך את השיחה, או במילים אחרות מה נשמע?
אני יודע שלא דיברנו כבר כמה זמן,וזה טבעי את יודעת-לכל אחד יש את העיסוקים של עצמו ואיכשהו אפילו הדמויות שאתה הכי מחובר אליהן בחייך,פתאום נעלמות באחד מן הימים,כי כמו שאומרים ככה זה בחיים.
בכל מקרה,אם כבר התחלנו את השיחה הזאת אז אני רוצה להגיד לך שאני מצטער. באמת,בן-אדם יכול לפעמים לא לעשות כלום ועדיין לצאת אדיוט גמור.
עכשיו שהתנצלתי אני מרשה לעצמי להמשיך את השיחה,ולא בגלל שקיבלתי את סליחתך או משהו בסגנון הזה,אלא בגלל שאני מרגיש שאני צריך.
לפעמים צריך לפרוק את כל העצבים שלך על משהו או מישהו ובשיחה זה הכי פחות כואב ולא משאיר צלקות בגוף, חוץ מתחושה של מחנק בגרון מדיי פעם. חוץ מזה מילים תמיד יצאו לי מהיד(מהפה גם אבל היו הרבה פאשלות בדרך) כמו לחמניות טריות מהתנור ולמרות שאני לא מתיימר להיות מלך העולם כרגע(כי גם זה קורה לי לפעמים), אני מרגיש שאני כבר לא ממש על הגל.
אז נכון,אני עוד שניה נוגע בנקודת מפנה מאוד חשובה בחיי, כן כן סיום התואר וכנראה תחילת "חיים חדשים", ובאמת שאין לי מה להתלונן-אם להסתכל על הדברים מבט של בן-אדם אופטימי נטו,תמיד אפשר להגיד תודה לאל שאני בריא ושלם ושיש מיליוני אנשים שהיו מוכנים למות בשביל חיים כמו שיש לי(אני אוהב להוסיף קמצוץ של אירוניה כדי להעלות לי חיוך מזוייף בין השפתיים).
אז זהו,שפה כנראה העין האופטימית שלי נעצמת והעיניים הריאליות שלי נכנסות לפעולה.
שלמה המלך אמר פעם(בקהלת),ואל תתחילי להתווכח איתי על האם הוא כתב את זה או לא כי יש לי מספיק טיעונים שהחדירו למוחי בבר-אילן,שלהיות טיפש זה קל, ולהיות חכם זו מטלה הרבה יותר קשה.
אז ככה אני רואה את עצמי. גאון לשעבר שלא ממצה את הקמצוץ של מה שהוא יכול להיות. הבעיה העיקרית היא שאני לא יודע מה אני רוצה להיות. אם יבוא אליי מישהו רציני ברחוב,וישאל אותי"מה אתה רוצה להיות כשתהיה מבוגר?" אני פשוט אעמוד שם,עם איזה חצי חיוך, ואזרוק לאוויר עוד הערה מתחכמת כמו שרק אני יודע(כן כן,אני בטוח שאת זוכרת שזרם הציניות לא פסח גם עליי ואני אוהד מושבע שלו).
בזמן שהייתי היום במועדון,חשבתי עלייך.
לקח לי חצי עמוד כדי לכתוב לך את זה,אבל כמו שאומרים"עדיף מאוחר מאשר לעולם לא".
החיוך של אותה בחורה הזכיר לי אותך,והסתכלתי בקפידה כדי להבין לשנייה אם זאת את או לא.
אני יודע שלכולם יש רגעים קשים בחיים,ואני בטוח שאחרי שאני אסיים לדבר איתך אני אלך לישון כמו בכל לילה(יותר נכון בוקר) ואתעורר ל"יום חדש נפלא"-לפי שירו של אריק ברמן.
והחיים, כן החיים האלה,השאלה המרכזית שנשאלת לכל אדם שעוצר לרגע לחשוב,היא מה הם תכליתם?
יש אנשים שאומרים שהאמונה פותרת את הכל. ואני מבין את זה. תראי שנינו יודעים שאני לא בן-אדם מאמין. מה לעשות,כשיש כל-כך הרבה הגיון מסביבך אתה לא יכול להפנות לכל זה גב ולהגיד לעצמך שהכל ביידי שמיים או כל ביטויי אחר שקשור לאל שלא מדבר איתי מאז שהפסקתי להאמין בו.
יש את הכסף. לא יודע אם שמעת על זה, זה טרנד חדש כזה של כסף קונה אושר קונה עוד כסף ומביא גם שמחה. אני לא מאמין הדוק של זה גם,למרות שכמו כולנו לא היה מפריע לי עוד איזה כמה אפסים בתלוש של המשכורת.
ויש את המילה הזאת שכולם מדברים עליה. כן,בערך כמו"זה שאסור לנקוב בשמו" בספר הארי פוטר,נו את יודעת למה אני מתכוון,לרגע שכחתי איך קוראים לזה..אה נכון-"אהבה".
אז בואי נדבר שניה על אהבה.
אני מאמין באמונה תמימה שהאהבה עדיין קיימת.
באמונה,כי כנראה בגלל שכשאתה נמצא בסיר לחצים מטורף שנקרא העולם, אתה לא יכול שלא להיות מודע לכל המשמעות שעומדת מאחורי זה. אתה נשאב לאט לאט,וכמו ילד קטן שרואה קוסם,אתה מאמין בכל הפלא הזה שראית כרגע קורה מול העיניים שלך.
בתמימות,כי כנראה שאני עדיין ילד קטן.
יש לי חבר שאמר לי לא מזמן שלפעמים כדאי לא לחשוב. עכשיו שאני חושב על זה-כנראה שהוא צדק(ראית איך הכנסתי את החושב במשפט הזה,לפעמים אני מרשים אפילו את עצמי).
אז מה נשאר לי לספר לך?
בעצם הכל,כי לא אמרתי במכתב הזה כלום או לחלופין אמרתי יותר מדיי דברים שאין להם משמעות.
אני מחפש אותך,זה בערך הדבר הכי אמיתי שאני אגיד לך והמשפט המרכזי של הקטע המלנכולי הזה. אני מחכה שתחזרי אליי יום אחד,תתגלי מאיזו פינה חשוכה,ואני אבוא,אשים את היד שלי עלייך,ואבטיח(וכמובן שגם אקיים) את זה שהכול יהיה בסדר מעכשיו.
אני שולח לך את זה עכשיו, למרות שלא השארת לי כתובת בפעם האחרונה שבאת אליי בחלום,מקווה שפעם הבאה תשאירי(איכשהו הזכרתי לעצמי עכשיו את הסיפור"מכתב לסבא" שלמדתי בערך בכיתה ט').
אוהב אותך,
אני.
