ההרים שנמצאים ממזרח לקו פרשת המים או ממערב לקו המים של דעתי המתעוררת מציעים לי לילה של עמימות צונפת כשאני מביט לעברם תחת קומתו של עץ הזית. אין מעבר אל מעבר לקו המבט הנשלח.
קר מאוד בלילה, סתיו, הצינה של הבוקר מזדחלת כנחש, עור נחש קר וצופד המטפס במעלה הגוף על מנת להשית את החטא הקדמון אל גוו של החוטא החדש, הוא חודר לכל מקום בגוף על אף שאני לבוש היטב בכמה שכבות בגדים, הם מכבידים על התנועה, הם מכבידים על התודעה של החטא הקדמון...
אני מגיע למגדל השמירה כשתי דקות לפני הזמן לאחר שהתעוררתי רבע שעה לפני על ידי שעון ביולוגי. טיבו של שעון אישי זה שהוא לא נותן לי מנוחה...בכל עשר דקות או רבע שעה. הוא נותן צלצול חרישי שמגיע אי שם מלמטה, מכיוון הכליות המניעות את גלגלי המוסר של המחוגים הנעים לכיוון המוח בנתיב העורקים הפתוח עדיין לתנועה בשעות אלו.
הולך לשטוף פנים וידיים, מכתיף את רובה ה"גליל" על הכתף ואת האפוד עם הקסדה במרושל על הגוף..., לוקח עמי כלי יקר, טרנזיסטור.
עובר ליד המטבח ומכין כוס קפה מהביל. כפית וחצי סוכר, כפית אבקה שחורה מים רותחים נמסכים על האבקה הכהה ועל הסוכר, יחד יוצאים נוזל שחור הולך ומתגבה עד נקודה מסויימת שרירותית אותה אני קבעתי.
אני מרים את כוס הקפה ומשווה אותה עם עלטת הלילה: קור מול חום, הבל מול צינה...
עולה על המגדל המתכתי, המדרגות מקרקשות ומעירות כנראה את השומר ששמר ארבע שעות לפניי.
הוא מופתע מן הדיוק ופניו שנתעגמו משהו, אומרות תודה...
"שמירה נעימה" הוא אומר, ויורד מן המגדל בנקישת נעליים.
גרעינים מפוצחים פזורים בכל מקום, אפשר לראות את מקורן בשקית האם המהוהה ממשמושי ידיים שעליה רשום:"פיצוחי מוקי"
כתובות מעשה אמנות עממית רשומות על גוף המתכת של המגדל, ניכר כי גוף המתכת נצבע כמה פעמים, אך השעמום עשה את שלו וידיים מיוזעות נטלו כלי קהה וחרצו:
"נשארתי שבת בגלל חלודה בחנית, בר כוכבא"
וכאילו להשלים את התפאורה: עיתונים ישנים מסופשבוע שעבר, זרוקים בפינה...
בר כוכבא לחם באזור הזה? המחשבות רצות אלפיים שנה אחורה, אבל נעצרות בנקודת האופק בנוף ההרים שממזרח לקו פרשת המים. מחסום בלתי נראה ביני לבין בר כוכבא, הקור נכנס לכל מקום בגוף.... אי אפשר להירדם, עוד שכבת ביגוד אחת והייתי נע כדוב קוטב.
ברדיו "ציפורי לילה" על גבר מאוכזב שאשתו עזבה אותו והוא רוצה ללכת לאבא.
מעביר תחנה, מצפה לשמוע קצת שירים, אך הם מבוששים לבוא, הסקאלה בוגדנית,
מאכזבת מתמיד.
רק קול המוזיקה עוד פועל, נאמן לתחנה שמשדרת אותו. ויואלדי הטוב.
צליל תווי פסנתר משתפך מטה מטה כמי פלג קטן מתגבר אט אט הוא חולף על פני גזעי הזית עד שנוגע בנימת כל שורש, כל ענף וכל עלה נעימת החליל מלווה כמו רוח העוברת בין ענפי אלון לשקד,
האם אני שומע כינור? כינור מציאותי? תזזית רגש מופיעה בשמיים העולטים. תזזית קדומה, חזלי"ת משהו.
משחק עם זרקור העזר... אבל הוא מועל בתפקידו וחושב שהוא סירנה של משטרה ומתחיל להסתובב לכל עבר... מאיר את כל הנקודות הכבויות, כולל עץ זית ירוק מכסיף העומד מבוייש ליד מגדל השמירה הגא, עורקיו עתיקים, גזעו חרוץ בשנים ובימים, חיקוקים כהים מצפים לאור תמורות וזיתים מצפים למוסק המצפה לשמן הזית הירקרק.
אי שם קווצת אור עולה אט אט, נימה דקה ממזרח, מאי שם, חמה יוצאת מנרתיקה להאיר את דעת הסובבים המעטים שעוד ערים ולהחם את ליבם המנומנם, ההרים בתנועת עצלתיים משנים את הצבע העולט לצבע עולץ
כמו מכחול של אומן, אני שותף במעשה. רוח מגיעה מבפנים או מן ההווה של סף דעתי או שאולי מימי בר כוכבא. היא משירה עלים, עלי סתיו ארצישראלי, משתפך אל העונה, דרך צלילי ויואלדי המתעבה בתוך ראשי. אם הייתי יודע לכתוב תווים הם היו מוצאים את דרכם אל המראה לו אני שותף.
עוד מעט יעלו ניצני העלווה, ניצני הנוחם שלאחר תקופת היובש, כעת הם קבורים דרוכים כקפיץ מתחת לאדמה הכמהה כל כך לגשם הנדבות. גם בימי בית שני היה כך כשהניצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיע. כשרבי עקיבא היה מסתובב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן ופגש את בר כוכבא.
עפרוני ושחרור מזמרים בסתר העלווה כמו זמרה הבוקעת מתיבה נסתרת שירת הציפורים שלא תלויה בסקאלה זו או אחרת. מפי עוללים ויונקים ובעלי כנף. לכל יצור פרק משלו.
חומת האור מתגבהת עולה ומניסה את החושך מפני היקום. מעין דמות מעוננת ניצבת בינו לבין העתיד. הנה כוכב בודד, כוכב דורך על הנתיב החוצץ בין האור לחושך, בין העבר להווה:
בר כוכבא מחזיק חנית מבריקה ומזנק אל עבר היום העומד בפתח על מנת להכות ברומאים, למחוץ פאתי אדום. אשדות הדעת מתרחבים מתוך אישוני העין הנתחמים בבשר הישר אל סיפה של ההכרה המתעוררת מן העבר.
"אני כאן" הוא אומר.
אכן הוא כאן, במגדל השמירה, עומד מולי למשך כמה שניות. איש נמוך מעט, חסון, לבוש שמלה דקה, זקן שחור קצר מכסה את פניו. לא עיני זוהר לו. עיניים חומות, פשוטות, מביטות בי במבט חפוז, מקיף בימינו את ההר העומד ממול. מביט בכתובת בעיון קצרצר, מעביר את ידו השמאלית על האותיות המרכיבות את הכתובת, מנסה לקסום בה שינוי., לשווא בר כוזיבא, לשווא
האור מתגבר על דמותו, שולח זיק של חץ שלוח, חץ מפוכח.
צעקה פולחת את האוויר.
הראש צונח אל עבר המתכת. אני מתעורר. עוף פורח, שחרור מתעופף מן הסבך בצרחה מתגלגלת.
הגיעה העת להתחלף, עוברים שבע דקות ואני נעור מכל מה שמסביב. רותח ומתעצבן ומחייג ל"מבצעים"
חיילת מנומנמת מרימה ואומרת:
"אנחנו לא יודעים מי אמור להחליף אותך אבל אנחנו מיד מחפשים
ברשימה ומעירים אותו"
הוא בא מרושל, על לבוש אזרחי, עיניו עצומות למחצה, אומר:
"אני הולך לשירותים"
ונעלם לעוד חצי שעה...
שולח מבט נוסף לעבר הזריחה
שורשי האדמה קרובים פתאום לשמיים.
