פעימות

                                            פעימות

השעה אחת ועשרים דקות בלילה.

אני עומדת באמצע החדר, כל גופי דרוך, מבטי מרוכז במכשיר הטלפון. דני הבטיח להתקשר שוב כעבור ארבעים דקות, והנה, משך זמן כפול כבר עבר, והטלפון דומם.

מטלית  אבק בידי. הבית מואר. השכונה נמה תנומת עמלים. אני מתחילה לנקות את האבק מהספרים שבכוננית הגדולה. הידיים עובדות בערנות השמורה בדרך-כלל לשעות הבוקר. האוזניים כרויות לשמוע את צלצול הטלפון. המטלית הוורודה מסירה את האבק מספרים בהם עלילות ותמונות ממחוזות רחוקים.

אחת וארבעים. אני מקרבת אליי את אפרכסת הטלפון: מה קרה לך, דני? הבטחת שתתקשר!

שמיים בצבע כחול עמוק מנוקדים באלפי כוכבים רוכנים על הגבעות הרדומות והגיא הניבטים מחלוני. ברגלים יחפות אני מדדה ממדף אחד למשנהו. הקור המקפיא את כפות רגליי מזכיר לי שעכשיו כבר דצמבר. הרבה ספרים מונחים על המדפים, והעיניים נמשכות כמגנט דווקא לאלבומי התמונות מאותם מחוזות רחוקים. המון אלבומים יש שם, אלא שאף אחד מהם הוא לא מאוסטרליה. את האטלס הגדול כבר מסרתי מזמן ועכשיו איני יודעת איפה העיר הזאת, TOWNSVILLE.

אני ניגשת לחלון הגדול, לנשום מעט מהאוויר המקפיא. משמאלי, על הכרכוב, יושבת לה ציפור לילה גדולה. שתינו בוהות בדממה בחורשה הגולשת לגיא, חורשת אורנים עבותים וברושים נישאים, חורשה צופנת סוד. הגוף שלי מתוח כקפיץ והלב סוער ומפרפר.

הציפור מתרוממת בשלווה ועפה לה במשק כנפיים חרישי לכיוון החורשה.

אחת חמישים ושלוש. מה קרה לך, דני? הבטחת להתקשר, לא כך שמעתי? אני אדם אופטימי מטבעי. מנין הופיע לו הדחף להרים את אפרכסת הטלפון ולהקשיב אם הקו עדיין פועל?

המטלית הוורודה סיימה את תפקידה. כוס תה תתאים עכשיו. תה עם הרבה לימון, ואולי גם פרוסת עוגה של מוצאי שבת, זו שיש לה תמיד טעם מיוחד. הפעם זו עוגה של שלוש שכבות שענתי אוהבת יותר מכל עוגותיי האחרות. האם אתה מחבק אותה עכשיו, דני? האם אתה מרגיע אותה ממש בשעות אלה?

אני לוגמת בשקיקה את התה בלימון. התה לא מצליח לחמם את האיברים הקפואים – ולא מקור. על העוגה אני רק מסתכלת. איני יכולה לבלוע עכשיו אפילו פירור אחד.

שתיים ושלוש עשרה דקות. קו הטלפון תקין. טוב, בכל זאת זו אוסטרליה, ואם צריך להגיע לבית-חולים - טוב שהם נמצאים שם. ודאי ענתי בידיים טובות, אלא שאני יודעת שהיא מתעבת בתי-חולים ושאבא שלה חסר לה שם, חסר יותר מתמיד.

שתיים ועשרים ושבע דקות, בדיוק נמרץ.

חוט הטלפון הופך לחבל הטבור שלא נחתך לפני 27 שנים. ענתי שלי, האם את מרגישה את החום והאהבה שאני שולחת לך משולחן המטבח? ואיך בכלל יכול להיות שאת עומדת לפני ניתוח ואני לא לידך? ואיך בכלל ייתכן שעברו עוד שתי דקות ודני עדיין לא התקשר?

אני רוחצת בקפידה את הכוס הריקה וחושבת שממש עכשיו, כרגע, המנתח רוחץ את ידיו, מתכונן לניתוח, ואיזה מזל שכל הסיפור הזה לא קרה כשהם היו בנפאל.

בשלושים הדקות הבאות הבית עובר ניקוי ומירוק יסודיים. גם הטלפון מצוחצח למשעי. אני נשבעת לך דני, שאם תתקשר עכשיו לא תבחין בשום שינוי בקולי לעומת השיחה הקודמת, למרות שדפיקות הלב שלי מאיימות להעיר את כל השכנים.

שתיים חמישים ושבע. מקלחת טובה יכולה לעזור. מקלחת מלווה בקרצוף הגון של הגוף בספוג רווי סבון ריחני, מפנק.

ענתי שלי, כמה זמן נמשך הניתוח? אני אפופה בניחוח הסבון ואת מוצפת בריח של אתר, ריח של בית-חולים. ודני, יכול להיות שקרה משהו לטלפון שליד חדר הניתוח? ואיך יכול להיות שלך עצמך אין צורך לדבר איתי, עם מישהו?

השעון העגול שעל קיר המטבח מורה עכשיו: שלוש ועשרים דקות. הכוכבים בשמיים בוהקים באור יקרות והאורנים בחורשה עדיין צופנים סוד. הציפור לא שבה אל כרכוב החלון, ואני משוכנעת שבקור המקפיא הזה של דצמבר, היא מחממת בגופה האימהי את גוזלה בקן שעל אחד העצים.

נדמה לי, שאפרכסת הטלפון כבר מקבלת את תבנית אצבעותיי. הבית שקט. השכונה עדיין דוממת ובגופי החם והקר חליפות הולכת וגוברת צעקה גדולה שאינה מצליחה לפרוץ.

המחוג הגדול של השעון התקדם כבר בעשר דקות.

הרבה דברים יכולים לקרות בחדר ניתוח בעשר דקות. אבא שלך היה בוחר בקפידה את קטעי המוסיקה להשמעה בחדר הניתוח: "ושלא יהיו שם תקיעות חצוצרה או תופים בהפתעה. תארי לך שאני עם הסכין ביד ופתאום ישמע 'דיאס אירה' של ורדי. את יכולה לתאר לעצמך מה עלול לקרות?" כך הוא אמר.

ובעשר הדקות האלה את אמנם כבר בת עשרים ושבע, אך בלי אבא ואימא לידך, וגם דני, אני משערת, יושב מחוץ לחדר הניתוח וכוסס ציפורניים, ואיש מאיתנו לא יכול להחזיק לך את היד. ודני, למה אינך מתקשר אליי במקום לכסוס ציפורניים? והאם באמת הבטחת לי שתתקשר תוך ארבעים דקות? אולי לפני שש שעות ועשרים ושמונה דקות, כששמעתי אותך מתוך שינה, לא הבינותי נכון?

המחוג הקטן של השעון התקבע על השעה חמש. מתחיל חיוורון של בוקר. את פניי שלי עדיין לא ראיתי היום, ואם אני זוכרת נכון, כאשר מוציאים חולה מחדר הניתוח, פניו בדרך-כלל חיוורים.

לענתי עור פנים בהיר. כשהיא תיפקח את עיניה הכחולות, הנפלאות, היא תראה את שמי אוסטרליה הכחולים, מופזים בשמש. הם ידרשו בשלומה לפני שינצו בם הכוכבים הנמוגים מחלוני. אולי דני יתקשר עוד מעט וסוף-סוף יספר לי מה קרה ויותר מאוחר אפילו אוכל לדבר עם ענתי בעצמי?

חמש וחמש עשרה דקות. אני יושבת מול מסך הטלוויזיה. העולם שבחוץ וגם זה המרצד אל מול עיניי אינם נותנים לי כל תחושת שייכות. אני ערנית עד כאב ומנותקת מכל דבר. יד אחת אוחזת במכשיר הטלפון, השנייה בשלט של הטלוויזיה, ואין מי שיימחה את חוסר האונים הזולג מעיניי בשני מפלים צורבים.

וכשנשמע פתאום צלצול הטלפון, ממש לא ברור לי אם זה צליל המכשיר שבסרט או זה של המכשיר הכלוא בכף ידי. וכשדני מודיע לי סוף-סוף שהניתוח עבר בשלום, יש לי רק כמה שאלות ענייניות לשאול אותו.

אחר-כך אני ניגשת אל שולחן המטבח ובולעת ברעבתנות את הפרוסה המיוחדת של עוגת שלוש השכבות, הפרוסה של מוצאי שבת.