החור בתחתית

עברו עשרה ימים מאז שאישתו נפטרה, חודשיים מהפעם האחרונה שבנו בא לבקר, שמונה שנים מאז שנולד נכדו ושמונים שנה מאז שנולד. אבל עכשיו, עכשיו לא קורה כלום, הזמן עומד מלכת, ומסביבו העולם לא מפסיק לזוז, כאילו הוא כבר לא לוקח חלק באותה המציאות. אם היה אדם אחר היה כבר מזמן מפסיק לחשוב, כמו כולם, אם היה אדם אחר כבר מזמן היה מפסיק לחפש. כבר שישים שנה, אולי שישים וחמש שהוא מחפש ולא מוצא. מסביב נראה כי כולם כבר מצאו את שלהם, וזה בכלל לא הוגן מפני שרק הוא מחפש, רק הוא מחפש באמת. הוא גר בדירה קטנה בבניין גדול בעיר גדולה. לפני קצת יותר משבוע הדירה הייתה נראית הרבה יותר גדולה והבניין והעיר הרבה יותר קטנים. לפני קצת יותר משבוע הוא בכלל לא הסתכל על הקירות של הדירה, עכשיו הם כל מה שהוא רואה. הקירות האלו שכולאים אותו, שכולאים את מחשבותיו. באותו הלילה שכב על גבו במיתתו והסתכל על התקרה. בזמן האחרון הרבה לבהות בדברים שלא הבחין בהם מעולם, הוא תהא האם הם באמת היו שם כל הזמן הזה, התקרה הקירות, הכתמים על השולחן, השקע ברצפת העץ הכהה. בעודו מסתכל על התקרה חשב, מה נשאר לי כאן? בשביל מי אני נמצא כאן אם לא בשבילי? והקירות והתקרה והכתמים ורצפת העץ והארונות והבגדים שבהם, בשביל מי הם כאן אם לא בשבילי? וכך העביר את הלילה כשעיניו בוהות בתקרה ונפשו בשמיים. כשקם למחרת בבוקר הדבר הראשון בו הבחין היה התקרה. היא עדיין הייתה שם, בראשו הוא טייל קילומטרים רבים באותו הלילה אבל בבוקר הוא עדיין היה באותה המיטה. הוא הזיז את מבטו אל עבר החלון, הוא רצה רק קצת לברוח מתוך הקירות, ואז הוא ראה. הוא ראה את השמיים דרך העננים והתחיל לחשוב. הוא חשב על כל המקומות שרצה להיות בהם והבין שהוא לא נמצא באף אחד מהם, הוא חשב על כל הדברים שרצה לעשות והבין שהוא לא עושה אף אחד מהם. כעת הוא לא הסתכל על כלום, רק חשב, בשביל מי אני כאן אם לא בשבילי? הוא לקח את חפציו היקרים לו מכל, הבגדים, הספרים, הכסף והזכרונות, יצא מדירתו, נעל את הדלת וזרק את המפתח. הוא ירד אל הרחוב ולקח את האוטובוס הראשון שיוצא מן העיר. את אלבום התמונות שכח בדירתו הישנה. ופתאום כאשר יצא האוטובוס מהעיר, נזכר כמה שהיא בעצם קטנה. כבר שנים שלא ראה את העולם האמיתי, רק את העולם שלו. כמו ילד קטן הוא הסתכל אל מחוץ לחלון, רואה הכל כאילו בפעם הראשונה, מפני שכבר הספיק לשכוח. הוא ראה את השדות, ההרים, הכפרים, היערות והכי חשוב את השמיים, לא בנפשו אלא בעיניו. עברו כך שעות אבל נדמה היה כאילו השמש לא נעה סנטימטר אחד, נדמה היה כאילו שעה אחת לא עברה. וכך נשאר הוא דבוק אל חלון האוטובוס, לא מפנה את מבטו לשנייה ולרגע לא מהרהר על יעדו. לאחר זמן מה, כעת לא היה זה נראה הרבה, נכנס האוטובוס למנהרה בהרים. הם נסעו במנהרה במשך זמן שנראה כימים, ובתוכה לא היה כלום חוץ מחושך. מידי פעם היה שלט, מפרץ קטן למכוניות שתמיד היה ריק ומעלית שאף פעם לא הייתה בשימוש. והם תמיד חזרו באותו הסדר, שוב ושוב. ופרצופו עדיין דבוק לחלון, כעת מסיבה אחרת. לא מתוך ריתוק ועניין אלא מתוך שיעמום. וכך העביר את הימים המייגעים בתוך המנהרה ההיא והם היו ימים נוראיים חסרי כל אור. ואז פתאום, שנייה לפני שנרדם הכה בו הלם אור ענקי. הוא ראה את הים פרוש מולו וחופים ליד הים ועצים ליד החופים. נוף יפה מזה לא ראה בחייו, היה זה אפילו יותר יפה מהשדות, הכפרים, ההרים והיערות. בן רגע התאורר מן השיעמום ושוב נדבק אל החלון מתוך ריתוק. באותו רגע חשב, כמעט שפיספסתי את כל היופי הזה, כמעט שנרדמתי והכל כאילו לא היה. בזווית העין הוא ראה מנהרה נוספת, בזה הרגע לחץ על הכפתור המורה לנהג לעצור וירד אל חוף הים. הוא הסתכל מסביבו, לקח נשימה עמוקה, העמוקה ביותר שלקח מזה שנים וחשב, כאן אני נמצא בשבילי, ולא בשביל אף אחד אחר. הוא הלך אל עבר הים והתיישב על ספסל ירוק ישן ובודד. הוא ישב שם והביט אל הים. בעיניו ראה רק את המים הצלולים, בשפתיו חש רק במלח הים, באוזניו שמע רק את הרוח שבין העצים ובמוחו לא חשב על כלום. וכך ישב שם על הספסל, לבד, ושוב עבר למציאות אחרת. שוב לא קרה כלום ושוב שהעולם החל לזוז בזמן שהוא עומד מלכת. וכך העביר את הלילה, על הספסל הירוק הבודד, בוהה בשמים. בבוקר האירו שוטר. הכל בסדר אדוני? שאל השוטר. אני לא יודע, פעם ידעתי ועכשיו אני כבר לא השיב. השוטר הסתכל עליו במבט של חוסר הבנה, הוא ראה עשרות של אנשים כאלה, זקנים, עניים, טיפשים, שלא נשאר להם כלום בחיים והם סתם מושכים את הזמן. אבל אז ראה את המזוודה, ראה שזהו לא אחד מאלה, רק אחד שהלך לעיבוד, אחד שעוד אפשר לעזור לו. עם אתה צריך מקום לישון בו, אני יכול לקחת אותך אל האכסנייה הקרובה, היא ממש על הים, מאוד יפה אבל יקרה למדי, כמה כסף יש לך? האיש הראה לו את כל רכושו, הבגדים הספרים הכסף והזכרונות, והסביר לו שאת כולם כבר לא צריך, את כולם הוא ייתן בשמחה. השוטר בחן את ערך רכושו והעריך כי יספיק לו לארבעה ימים וארבעה לילות. וכך הלך האיש אם השוטר אל האכסנייה, נכנס לחדרו החדש, שכב על המיתה ובהה בתקרה. הפעם, לא הספיק לבהות בה למשך שלוש שניות ונרדם. לאחר מספר שעות נקטעה שנתו על ידי דפיקה בדלת. הוא פקח את עיניו וקם לאט לאט ממיטתו. הדפיקה נשמעה שוב, הפעם היא הייתה חזקה בהרבה. צעד אחר צעד הוא התקדם לאורך רצפת העץ הבהירה אל עבר הדלת. הוא החל לפתוח את הדלת כאשר הרגיש דחיפה מהצד השני והדלת נפתחה במהירות. היה זה בנו, על פניו היה מבט של כעס אך הוא ראה בעיניו רק דאגה. בנו נכנס במהירות אל מרכז החדר ושם נעמד. אתה נורמאלי? שאל הבן. ככה אתה עוזב את חייך מבלי להודיע לנו כלום, מבלי להתייעץ אם אף אחד? הוא הסתכל על בנו, פעם הוא היה כל עולמו, פעם הוא היה מקור השראתו. ועכשיו, עכשיו בנו הקטן, הילד עם הלכלוך בבגדיו לבוש בחליפה נקייה, נראית בדיוק כפי שקנה אותה, בדיוק כפי שנראתה על המדף בחנות. הילד ששערו תמיד היה מבולגן כעת עומד מולו מסורק לתפארת, בדיוק כפי שאמור להיות. הילד שבפיו היו רק שאלות, כעת נותן רק תשובות והשאלות עברו לעיניו. כבר שנים שאני מחפש בדירתי הקטנה, בבניין ובעיר, כבר שנים שאני מחפש ולא מוצא, השיב. נמאס לי לחפש, נמאס לי מהרצון הזה למצוא משהו שאני מאמין שכבר לא קיים, לא קיים בשבילי. אז ברחתי, ברחתי עד שלא רציתי יותר לברוח ומצאתי את עצמי כאן. כאן אני לא מחפש, אני לא מצאתי, אבל זה כבר לא משנה בגלל שתם החיפוש. ובעצם אולי המציאה תמונה בהפסקת החיפוש. כי אחרי הכל לחפש משהו משמעותו להודות בחוסרו. ולכן אולי על מנת למצוא יש להפסיק לחפש. כאן אני לא מחפש, אני לא יכול, כי כאן דעתי מוסחת. בנו בהה בו, הוא היה שקט זמן מה, ניסה לחפש את התשובה הראוייה לטירוף הזה. הוא מעולם לא קיווה שדבר כזה יקרה לו, הוא קיווה שהכל ילך כמו שתכנן, כמו שהיה אמור לקרות, כמו שתמיד אמרו לו שיקרה. ומה לגבי כסף ענה. מאיפה לך הכסף לגור כאן, בכזה מקום מפואר? היה לי מספיק לארבע ימים השיב. הבאתי להם את כל מה שהיה לי, הבגדים, הספרים והכסף. אתה מטורף?! שאל בנו בנימה של כאס מתון. את כל רכושך, את כל חייך נתת למען ארבע ימים? ומה אם תחיה יותר מארבע ימים, חשבת על זה? ואז בנו השתתק לשנייה וחשב. טוב, נשארו רק עוד שלושה ימים לשגעון הזה, אחזור למחרת אם אישתי ואם הנכד שלך ואנחנו נשאר איתך כאן עד שייגמר הטירוף. הרי בסופו של דבר מישהו צריך לקנות אוכל ולבשל, הרי אתה לא חשבת על שום דבר ועל אף אחד. ולאחר שלושת הימים שנותרו אתה תחזור איתנו, תחזור אל החיים האמיתיים. הוא לא השיב לו, רק הנהן בראשו. בן רגע יצא בנו מן הדירה, באותה המהירות בה נכנס ונעלם אל תוך המנהרה. והוא נשאר עומד בפינת החדר, מנסה נואשות למלא את החור שיצר בנו. רק עכשיו התחיל לחשוב, מה אני עושה כאן בעצם, איך יכולתי כך לזרוק את חיי? הוא החל להסתכל סביב ותחושת חרדה נורעית החלה לחלחל בגופו. הוא ראה את הקירות, התקרה ורצפת העץ. פתאם הם נראו זהים לחלוטין לאלו שחי איתם שנים בדירתו הישנה. כעת כבר נהיה חשוך בחוץ ומהחלון כבר לא היה יכול לראות את הים ואת העצים, רק חושך. פתאום החל לחוש חולשה ברגליו, הוא החל לרעוד בגופו. הוא סחב את גופו אל עבר חדר השינה תוך כדאי נסיון נואש שלא ליפול ולבסוף שקע אל תוך מיתתו. כעת שכב על המיטה, כשעיניו מסתכלות על התקרה. הוא הזיז את עיניו והחל לראות את עצמו בדירתו הישנה. וכל הבגדים והספרים והכסף והזכרונות היו שוב שלו.