את ראשית דרכו בתור המבדר הכי ענק שידע העולם,התחיל אלכס בגן. כשהוא עלה ארצה בגיל שנתיים וחוצי מבלורוס,הוא עוד לא היה מספיק מבוגר כדי ללכת לישון לבד,וכבר אז אחיו הגדול היה סובל ממילמולים בלתי פוסקים של העולל הקטן,שניסה בדרכו שלו כנראה לספר בדיחה. כשהוא החל ללכת לגן, הוא לא ידע יותר מדיי את השפה,אך זה לא מה שהפריע לו אחרי שבועיים להיות הילד הכי "חכם" בגן-איכשהו הוא נגמל מטיטולים באופן יוצא דופן משאר חבריו הישראלים,והגננות ראו בקסם הזה את ילד הפלא הבא של ישראל.
לא לקח הרבה זמן וגם שתי הבנות הכי מקובלות בגן,נועה ומור, שמו עין עליו(אתם יודעים איך זה בגיל הזה,אם לא בורח לך הפיפי,סימן שאתה מספיק גבר ועברת כבר את שלב המשחקים). במהירות עצומה,הוא החל לקרוא בשפה העברית,ולא עברו יותר מחודשיים עד שהוא קרא את כל הספרייה של הגן(בעידן שעוד לא היה אינטרנט או פייסבוק,הספריות בגנים היו אוצר של ממש,ואלכס אהב לקרוא). לאט לאט, עברו הלחשושים מפה לאוזן, ונתגלתה השמועה שהוא מספר את הבדיחות הכי טובות,ואחת הסיבות האמיתיות לזה ששתי הבחורות שאיתן הוא התרועע באותה תקופה חלקו איתו את סודותיהן היא שהוא מעלה בהן חיוך בכל פעם שהוא מחליט,ולא יכולת השליפה הזריזה שלו, שכל האמהות של הילדים האחרים בגן היו באות להציץ אם הגננות לא סתם מחמיאות לו כי הוא עולה חדש.
לאט לאט התפתח ויכוח סוער בין שאר הילדים,שגם הם רצו להיות בקרבת נועה ומור. הם ניסו לעשות עליו חרם,אבל זה לא הצליח למשוך ממנו את חיבתן של הבנות. ניסו ללכת איתו מכות אך גם בזה הסתבר שהוא גבר עליהם וגם כשהם ניסו להפיל עליו דברים כדי שהגננת תעניש אותו, הוא תמיד היה מצליח להראות לה שהוא האחרון שיפגע בזבוב. הם אפילו הקניטו אותו וניסו לקלל אותו בכל הקללות ששמעו מאחיהם הגדולים,ולמרות שאלכס היה היחיד מהם שבאמת הבין את משמעות הקללות-זה לא בדיוק הפריע לו.
חברי הגן היו כה נואשים ואובדי עצות, עד שהם פנו למשה.
משה היה הסמכות העליונה בכל מה שקשור לכל דבר. הוא היה ילד בגן חובה,עם חיוך מקסים בין השפתיים, שקט מאוד, אך תמיד עונה נכון לשאלות הגננות ובסופו של כל יום היה יוצא עם מדבקת"כל הכבודניק" עם חיוכון עליה.
הם ביקשו לעזרתו,והבטיחו שיתנו לו הכל,על-מנת להפיל את אלכס, השחצן החצוף, ממלכותו.
משה לא אמר הרבה. למעשה הוא לא אמר כלום. כולם חיכו שימציא איזה פתרון מהיר,שיפתיע אותם באיזו הברקה מפיו שהפיק מרגליות בכל פעם שפתח אותו,אך משה פשוט עמד ושתק.
כשהחלו הילדים להתרחק,כחכח משה בגרונו,וקרא להם לשוב אליו מיד. "לא הבנתם?" אמר להם, "תנסו לשתוק,ותראו שהשתיקה מעבירה הכל".
בהתחלה היה להם קשה להבין את המשמעות של מה שאומר משה,אבל אם משה אומר-הוא כנראה יודע.
הם הפסיקו להציק לאלכס,ולא ייחסו לו שום חשיבות.
לא עבר שבוע ונועה ומור מצאו להם חברים חדשים,אלכס נשאר בודד וגלמוד,ופה מסתיים הסיפור הזה(כמובן שאחרי הגן אלכס נהיה מלך אבל זה כבר סיפור אחר).
בדרך כלל זה לא נכון לכתוב את מוסר ההשכל בסיפור,כדי לנסות לתת לקורא להבין אותו בעצמו.
אבל בגלל שבדרך כלל זה רק סוג של סטטיסטיקה,וכמו שכולם יודעים לכל כלל יש יוצא מן הכלל אגלה לכם את מוסר ההשכל-
איש חכם פעם אמר לי(במקרה האיש החכם הזה הוא חברי הטוב ביותר,וכדאי מאוד לדעת להתחבר לאנשים שאתם יודעים שהם חכמים למרות שלא על זה אני מדבר עכשיו):
"זה לא משנה אם מדברים עליך דברים רעים,או מדברים עליך דברים טובים,כל עוד מדברים עליך-מצבך מעולה"
