תעתועי הזמן בטבריה

"מאיזה קיבוץ את?"

באחת אני נזרקת עשרות שנים אחורה, בהן הייתי נשאלת אותה שאלה בדיוק. לא "מאיפה את בארץ?" או "איפה את גרה"? אלא "מאיזה קיבוץ את?"

למוכר השווארמה שברחוב הראשי בטבריה חיוך מאיר ועיניים שואלות.

אני מאד מודה לו על השאלה הזו, כי  להיות בת קיבוץ, אז, לפני עשרות השנים, היה נחשב תו תקן לאיכות ולערכיות.

אהבתי את השיוך הזה, ולא לחינם. מתקופת ילדותי אני בוחרת לזכור את החופשות בקיבוץ, שכללו בילוי  ועבודה משותפים עם בני גילנו, ובעיקר חופש ממבוגרים.  

לוח השנה מורה על הסתיו. הרחוב הטברייני גועש בצהרי היום המהביל, מוצף בנוגה המיוחד לתקופה הזו. מהדוכן עולים  ניחוח עז של  פלאפל מיטגן, וחום של שיפוד שווארמה נצלית באש.

"אני לא מקיבוץ, אני מחיפה".

העיניים הטובות מביעות תימהון – "הייתי בטוח שאת מקיבוץ, ואני אפילו זוכר אותך. לא היית פה פעם?"

אני מזכירה לו מישהי. בכל מקום אליו אני מגיעה נמצא מישהו שאני מזכירה לו מישהי. בכל העולם מסתובבות המון מישהויות שדומות לי. לפעמים אני מפנטזת איך כולנו, כל הדומות, יושבות ביחד באולם גדול, וכל אחת מציגה על הבמה את הדבר המייחד אותה; איך כל האחרות מוחאות לה כף באהבה, כמובן, כי הרי כולנו דומות. אח"כ אנחנו מקשיבות לאיזו מוזיקה עליזה, או צופות יחד בסרט, וכולנו נהנות כי אם אנחנו דומות בודאי גם טעמנו דומה. אח"כ אנחנו נפרדות לשלום בלבביות, ואנחנו יודעות שכל אחת מאיתנו נמצאת עם האחרת גם אם לא נראה שוב זו את זו לעולם.

"לא, לא הייתי כאן אף פעם". 

בליבי אני יודעת שרק בגלל השאלה הזו על הקיבוץ אגיע לכאן שוב. ועוד איך אגיע, ואפילו אמליץ על הדוכן בחום.

יד אחת חטובה להפליא מחזיקה בפיתה,  ויד שניה חטובה כמוה אוחזת בכף הסלט.

"לשים לך חומוס בפיתה, אמאל'ה?"

איזה חומוס ומה פתאום אמאל'ה? אני עכשיו בבגד ים אדום עם נקודות לבנות. משעות הצהרים, לאחר סיום העבודה בגן הירק, אני טובלת עם כל ילדי הקיבוץ בירדן שנשפך בירוק עמוק מהכנרת הכחולה. לשתי גדותיו צמחית פרא עבותה של קנה, סוף וגומא. ענפים ארוכים של עצי אקליפטוס גדולים גולשים בסקרנות למחבואי הצפרים וסרטני הנחלים. בין שתי הגדות האלה אנחנו מתחרים זה בזה בצלילה, ממלאים לתיירים המזדמנים מים בבקבוקים שהם מושיטים לנו, משתעשעים במקפצה המאולתרת, מתחרים בחתירה באבובים. כל הגוף עולץ במים הרעננים, המתוקים, טובל ורווה, טובל ורווה, ואינו יודע שובע מהירוק ירוק הזה, השופע בריאות.

"תודה לא, אדוני, לא חומוס. אפשר פטרוזיליה? וכרוב ? ואולי גם מהמלפפון הירוק הזה?"

השווארמה נארזת בקפידה, עם כל התוספות. הפלאפל של חברתי לטיול נארז אף הוא, ואנחנו מודות ופונות לספסל בגינה הסמוכה.

חברתי לטיול היא בת כיתתי מבית הספר היסודי. בגלל פגישה מקרית לפני כעשר שנים חידשנו את הקשר. עכשיו, בשבתנו על הספסל, אנחנו מסתכלות על שיירת האנשים המשרכת לפנינו את דרכה לכיוון האטרקציה התיירותית שעל הכינרת.

זוהי קבוצת גימלאים.

"איך הם נראים זקנים" פוסקת חברתי.

היא קובעת עובדה, אבל אני שומעת את דבריה  בבעתה כי רק לפני כמה דקות קרא לי מוכר השווארמה החביב  "אמאל'ה" ובכך הנציח את השתייכותי לגימלאים האלה.

אשה מבוגרת מתישבת על הספסל, לא רחוק מאיתנו, מלקקת גלידה בהנאה. שלוש נשות הגיל השלישי, כך אני מהרהרת ביני לביני.  רגיעה של צהרים בגינה הציבורית  ואף אחת איננה ממהרת לשום מקום.

משהו בתוכי מסרב להכיר בשייכות לגיל הזה,  משהו חסר שם שמוכרח לנצח את הזמן החולף. אני חייבת איזה סימן שיבדיל אותי מהגיל הזה שאינני רוצה להיות בו.

לפתע נפנית אלי הזרה:
"תגידי – את לא משדה אליעזר?"

"לא" אני משיבה, "אני חיפאית  עם פנים מאד פופולריות".