לחיי העם הזה

הגעתי למקום המרוחק בעולם, סוף העולם שמאלה, ואז עוד פעם שמאלה, ימינה, בכיכר שוב שמאלה, פרסה חדה וישר עד הסוף. בכדי להגיע לסוף העולם, עברתי שש טיסות משקשקות כמו ביצת עין עם רטייה באוטובוס עם כנפיים וגלגלי עזר, ארבעה שיוטים מעקצצים בנהרות מקוללים הזקוקים לאינסטלאטור, שני קרחונים חודרי אוניות ואחד אוקיאנוס שקט עד דממה. 

לאחר המסע המפרך אשר כפות רגלי לעולם לא יסלחו לי על כך, הגעתי לשלט קצר עד בינוני שפשוט ציין בכמה שפות בינלאומיות כולל ארמית ספרותית את צמד המילים הקסום, "סוף העולם".

לא התפלאתי לגלות כי, גם בסוף העולם ישנו גסט האוס, This is the end, הוא שמו ובתוכו שני חדרים בלבד. אחד של בעלי הבית, זוג מקומיים בעלי תווי פנים של סוף עולם, תרבות של סוף עולם, בגדים של סוף עולם, פשוט זוג סוף עולמי בכל רמך איבריים.

החדר השני יועד לתייר הנודד הבודד שהחליט להגיע עד סוף העולם משום מה. "לא מגיעים לכאן הרבה אנשים", אומר לי מי שנראה כזכר מבין בני הזוג באנגלית עם מבטא סוף עולמי כבד. "סוף העולם אולי נשמע כמו אטרקציה אבל מעט מאוד מוכנים לעבור מסע אינסופי בשביל להגיע לסוף. דווקא יש לא מעט שמנסים, אך מפסיקים, בתבוסה אנושית או בחיוך מיוסר, בני האנוש מוכנים להתחיל בחיפוש אחר האמת, אבל רק האמיצים באמת מגיעים לסופו".

אני מהנהן באוטומטית, כפי שאני עושה תמיד גם אם איני מבין מהן המילים אשר נזרקו לעברי. הוא מבקש את הפספורט ואני שומע את עצמי שואל למה כמו כל ישראלי מחונך.
"לחסוך בשאלות, במקום לשאול מי, מה, מאיפה יש מסמך מהודר שעונה על הכול בקצרה ובקרירות"
הוא עובר בזריזות על החלק העליון של הפספורט, אך עיניו עוצרות בחלק התחתון, לזמן מה, אם יש זמן מה בכלל בסוף העולם, פניו מתחילות להתעצב לחיוך ואז הוא אומר לי, "מסטול? מסטול!".

במוחי עולה מחשבה שבכל מקום בעולם בו דרכה כף רגל צבועה כחול לבן המקומיים ידעו להגיד בעברית ממלכתית, "מסטול". האם זו המילה הישראלית ביותר? אולי לא בישראל אך בשלוחות העולמיות של ישראל בהחלט כן. בכל מקום בעולם שבו הייתי עם בני אדם בעלי היכולת להשמיע צליל, הם ידעו להגיד את המילה מסטול, לפעמים הם מוסיפים ירוק או בחורה, לבן או בחורה חמה, כל מה שנחוץ לתפריט הישראלי, כך מסתבר. מעולם לא שמעתי את האנשים הללו מדברים בשפה אחרת, אפילו לא אנגלית, ובוודאי שלא אחת מהשפות האירופאית השייכת לתיירים הנחותים מהעמים השקטים האלה שם הם מכנים את עצמם כתרבותיים, מה יותר תרבותי מלהרבות את התרבות שלך בכל פינה בעולם.

העובדה הזו גרמה לי להבין שאנחנו באמת עם מיוחד, אולי לא עם סגולה ובטח של הספר, אבל כל מקום שישראלי נמצא בו נותר חותם לטוב או לרע, תלוי איך מסתכלים על זה או על איזה צד של המפה אתה מתעורר בצהריים.

אחרי ששיעור העברית עם המקומי מסתיים בקול חיוך, הוא מכוון אותי לעבר החדר ועובר איתי על החוקים פעמיים, הפעם השנייה כנראה בשל צבעו הכחול של הפספורט.

אסור לעשן
אסור לעשות רעש לאחר 10 בערב כאשר השמש שוקעת
אסור להיכנס למתחם שלנו
אסור, באופן גורף, אסור לחצות את שלט סוף העולם

כשאומרים לך פעמים אסור במשפט, ואף מוסיפים למערבולת את צמד המילים באופן גורף לתיבול, הסקרנות שלך מתחילה לתפוס רעב, ובתפריט צלחת מלאה באיסורים עסיסיים בכל הטעמים. מה גם שהחוק האחרון הפתיע אותי, הגעתי עד סוף העולם לראות מה קורה מעבר לסוף, לצעוד צעד אחד או אחרון לעבר הלא נודע.

אני שוב מהנהן אוטומטית, אך הפעם בחוסר רצון גלוי לכל עין, גם לעין סוף עולמית, ואני רואה כיצד חוסר האימון מתפשט על פניו. לכן, איני מופתע כאשר המארח הופך במהרה לבלש פרטי, אשר עוקב אחרי לכול מקום שאני הולך, אומנם מרחוק ובאופן כמעט בלתי מורגש, אך אחרי שנים של צבא, מילואים ואישה לוחצת, אתה מזהה ניחוח של מבטים גם ממרחק של קילומטרים. אני בתור ישראלי גאה לא הייתי מוכן לקבל את רוע הגזרה, על כן חיכיתי בחוסר סבלנות אשר קיצץ לי את הציפורניים עד שסוף העולם יירדם, וצעדתי בעדינות בלטית לכיוון השלט הסופי. בחוץ עלטה משולמת, ינשופים שזועקים לעזרה ידידותית, ערפדים שמתכננים עוד סרט הוליוודי רומנטי, ואני הולך לשום מקום, כל צעד חותך את החשכה לרגע, אך החושך תולש ממני את חוש הכיוון, ורק לאחר חצי שעה מסויטת אני מתנגש בעוצמה מבורכת בשלט, כך אני מניח.

נשימה ארוכה נכנסת לראיות, הצעד הגדול מכולם, לא על הירח ולא על שבתאי, צעד אל עבר הלא נודע. תמיד יש צעד כזה בחיים, אתה עובר המון, תלאות, מסעות, פסגות ועמקים, אך הצעד מעבר הוא הצעד הקשה ביותר, לא משנה אם לפניו היו שניים, מאתיים או שני מיליון צעדים, הצעד האחרון הוא מביעת. אני אומר בלב שמע ישראל מלא אמונה וצועד.

כלום לא קרה
עוד צעד – שום דבר, אף לא תזוזה קוסמית אחת.

עוד אחד ועוד אחד ועוד מאה ועוד אלף, אותם צעדים, אותה הרגשה, שום דבר לא השתנה, אני ממשיך לשוט בחשכה עד שרגליי מסרבות לחתור עוד, אך אני מסרב לוותר, ממשיך עוד ועוד עד אשר אני נתקל בדבר מה, ונופל לקרקע, אשר אני מניח שהייתה מונחת שם, כיוון שלראותה לא ממש יכולתי.

"ביקשתי ממך לא לצעוד מעבר לסוף העולם" ,אמר לי קול במבטא סוף עולמי כבד

אני, כמו כל ישראלי טוב, הבנתי כי ההגנה הכי טובה היא התקפה בצעקות בנוסף להזזת מוטות הידיים בחוסר פרופורציה אסטטית.

"איזה סוף עולם זה בדיוק, לא סוף העולם ולא הגרביים של ברוך, אין סוף אחרי השלט, רק עוד ועוד מאותו העולם בלי סוף, איפה אני בכלל?"

"בחזרה בהוסטל", הוא ענה בקול אשר רימז על חיוך שהסתתר לו בחשכה

"מה? איך זה יכול להיות?"

הוא שתק לדקה קלה או כבדה, תלוי איך בוחרים להסתכל על כך, ויכולתי לשמוע את גופו מתלבט, האם לדבר או לא לדבר.

הוא החליט לדבר

"מה שאני הולך לספר לך עכשיו הוא הסוד הכמוס ביותר בעולם, ואני מספר לך זאת בידיעה כי גם אם תספר לעולם, העולם לא יאמין לך, הוא יסרב לקבל את הבשורה. בני האדם לא מתוכנתים לעכל את המידע הזה במערכות האנושיות הקיימות כיום. אבל אתה תאמין, כי אתה ראיתי או יותר נכון לומר הרגשת את האמת, לכן הקבלה שלך תהיה בלתי נמענת".

"ומהי האמת?", אני שואל בעייפות מעורבבת בסקרנות ישראלית מולדת.

"אין באמת סוף לשום דבר, גם לא לעולם. בני אדם חייבים סוף בכדי לדעת שמשהו נגמר, שיש גבול, וסדר, ולכול גבול וסדר יש סוף מוגדר במילים ובמספרים, לכן האינסופיות היא הפחד הגדול של כולנו. משום מה הכנסנו לעצמנו לראש שלכל דבר חייב להיות התחלה אמצע וסוף, אך החיים אינם סיפור כרונולוגי עם עלילה מרתקת ודמויות עגולות ומקביליות. פעם לפני שנים רבות אחד מהמטיילים שהגיע לכאן, ועבר על החוק בדיוק כמוך, למען הסר ספק גם הוא היה ישראלי, ניסה בדרך מתוחכמת להעביר לעולם כי אין סוף אמיתי, והמציא את המשפט כל סוף הוא התחלה חדשה. מסר תת מודעי אשר נועד להקל את קבלת האמת הטהורה על ידי האנושות. אך במקום לבשר את האמת המשפט הפך בחוסר רצון לפתגם אופטימאלי המשמש להגדרת אהבה, יחסים או משהו דומה לזה, בכלל כל המשפטים על אהבה נכתבו על משהו אחר לגמרי, אבל אהבה הזאת גוזלת מאיתנו כל כך הרבה, עד אשר אנחנו נאלצים להעניק לה עוד ועוד משפטים, רק שתהיה מרוצה. בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד הוא שאין לך טעם לנסות, רק לקבל את האמת ולנסות לא להשתגע ממנה יותר מידי".

נותרתי ללא אותיות, מעכל את המידע אשר עשה את דרכו אלי בעלטה המוחלטת עד שבקושי תפסתי אותו. נותרתי ערום תודעתית, ולא ידעתי מה לעשות מלבד לסיים את המסע שלי, אך כמו לסיפור הזה, גם למסע שלי אין סוף אמיתי.