עת נפקחו עיניי

עת נפקחו העיניים,
מבעד לריק פרץ צחוק עז.
היני לבדי, וזעקו העיניים,
עת השמש שכנה במרחק.

הסתכלתי במראה וניסיתי לחייך,
אך האמת, אני כואבת,
ובשעת הכאב, הצחוק דואך.
לא נותר לי דבר מלבד האשלייה, הבה אעצום את העיניים ואמתין בחשכה.

משכימה קום ועודי נמצאת תקועה בין הנייר לעיפרון,
מדי פעם מעיזה להציץ על העולם מן החלון,
לצפות באנשים המיואשים והיפים,
ולבקר את כולם כאילו היו טובים ממני ולי היה באמת אכפת מהם.

על שפת המדרכה, יושבת לה ילדה בוכיה,
מעבר לכביש, מתרוצץ לו אדיש, עוד נער אחוז תדהמה.
כל זאת לנוכח עובדה זו מרה, כי העולם הוא בבואה של המוות,
והכול רק הולך ונכלם, רק הולך ונכלם.

הינה נקוו חלומותיי תחת האדמה כאילו היו אך מים.