הרהורים על החיים והאדם מול הים

בבואי לשאול על העולם והחיים, איני מוצאת אלא ודאות אחת מוחלטת – החיים כמשל לים, ניפוץ הגלים אל החוף  כי ודאות יותר מוחלטת אין ברשותו.  הים יודע, כי שהוא חי וכי הכל חי וכמובן הוא חי את הכל.  כאילו הים אומר הוויה אינדיבידואלית של כל פרט שהיא חלק מחייו,

לפעמים רוצה אני להכאיב לכלבי כמו שהים רוצה להכאיב לי ולהפחיד אותי. כשאני מרגישה כשהצלחתי להכאיב לו והוא מתכווץ בחרדה כלשהי, או אז אני מודעת לתחושות אלה ואיני מנסה לדחותן מעלי, אלא להיות ערה להן להתקדם ולזרום איתן, רגשותיי הופכים להיות חיוביים וכלבי בעל הרגשות החמים כלפי  מתפנק לרגליי ואיני רוצה יותר להכאיב לו.

אני לומדת את חוקי הכוחות  של היותי ושל הטבע  ומידת היחסים ביניהם וזוהי רק הבנה של צורות מופשטות מכל תוכן,

שמתי לב שכאשר אני משועממת, אני חושבת שאני עייפה מהסובב אותי, למעשה אני עייפה ממחשבותיי. נראה שזה שדוף, נדוש, מחשבה מעורפלת המולידה מורת רוח, מן המיה מונוטונית כשבאים לים הגלים מתנפצים לחוף בחוסר מעשיות כזו, מן שיגרה שמסגלת מודעות שקטה, סוג של הקשבה לרוח, לחום, להמיית הגלים, יתכן שהים עם כל שנאותיי אליו, מרענן את דעתי ואת מצבי בפועל?

אם שנתי נודדת מידי פעם, סימן הוא שיש בי רצון ללכת לאן שהוא. ברור לי לגמרי שתשומת ליבי אינה רוצה להימצא היכן שאני מחזיקה בה בשם איזו התחייבות של חיים.

למדתי עם השנים שאסור לתכנן דבר אלא לנהוג בספונטניות, הספונטניות מבטיחה שינוי, למרבה האירוניה יש משמעות הפוכה למה שנאמר כי תכנית כלשהי והחלטה שלי לדמיין לעצמי עתיד שונה, דווקא אותה תכנית שאני מנסה למלא אחריה בקשיחות, היא מעכבת התרחשויות ספונטניות.

השעמום שלי מתרחש פחות או יותר בתבנית כזו "איני אוהבת את מה שאני עושה," ואיני מצליחה להעלות בדעתי משהו אחר לעשותו, או מה שאני חושבת עליו נראה לי מרוחק ולא מעשי. ובכן מחשבותיי מתרוצצות להן בין רעיונות בלתי מספקים לרעיונות הזויים אחרים, השעמום שלי מעמיק אולי מקביל למערבולת בים שאין לה דרך אלא לגבות קרבן כלשהו. אני הופכת ליותר ויותר מתוסכלת ושזה קורה אני דוחה את מאמציי להחליט על משהו. המחשבה ששכלי צריך לבחור הופכת את גופי לכלי חסר שימוש.

אם אני משתהה ומתוודעת לזרם התחושות הגואה בי, אני חשה דחף פנימי המנחה אותי ברוך מה עלי לעשות, או  אז מתברר לי שביצעתי משהו מהתכנית וההחלטה לא הייתה חלק מן הפעולה. והמה לעשות הוא להמשיך לשבת באפס מעשה.

אין זה הכרחי לחשוב תמיד במילים ובמיוחד במילים כתובות על הנייר, תכופות המילים מונעות ממני מלפעול בדרך אינטואיטיבית  של  פחדים, חוסר החלטיות ותסכול הניזונים ממילים, ובלעדי המילים הם חדלים. אם אפסיק לחשוב מילים ואקשיב להתרחשויות אהיה חשופה ואנהג בצורה נכונה יותר, ספונטאנית יותר בדרך כלל מקורית ולעיתים אמיצה יותר. המילים בעיתוי הנכון, עוזרות במבט לאחור, אך הן מוגבלות כאשר עלי לפעול בהווה.