אגדת הדמים

עם עלות השחר והסחף שגזל את הכל, נשמתי מרקדת לצלילי הים הגועש.
מתחת לאדמה במקום אחר, עוד שואלים מתי יגיע המושיע,
הוא נמצא בכל אשר אפנה, זו רק הפרוכת שמונעת ממני לחיות.
קום לתחייה אדון המשאלות, דע לך כי לא נותר עוד זמן.

לפני שעברנו במנהרת החושך, צעדנו אל הגרדום בגאווה,
חיים בתוך בועה שלווה של אמת מסולפת, בתוך קרון אפור.
הנה האדם הראשון, הוא מציץ אל גורלנו וחוזר לקברו,
ינוח על משכבו בשלום לנצח נצחים.

היתום שגזל את התמימות משאר הצעירים,
יפסע בשקיקה אל מטרתו, להאיר עיני המלאכים.
שרפי המחר שואלים שוב ושוב האם נותר עוד זמן.
רק אנחנו לוחשים מתוך הקברים. אגדת הדמים.