אלון אשתר לא מחפש משמעות לחיים - פשוט חי אותם, אבל מוכן להתדיין בנושא עד שאנשים ירימו ידיים באוויר ויצעקו "הצילו!" אם אין לו נס קפה בבוקר הוא ממורמר כמו רב חובל עם רגל מעץ.
אלון אשתר - מעניין עד מאוד להכיר!
1-רגיש גם ספונטני, האם נכונה הגדרה זו עבורך?
-לרוב אני ההיפך מספונטני - אם אני אמור להיפגש עם חבר בתל אביב, אני מוציא מהאינטרנט לוח זמנים של אוטובוסים עירוניים ובינעירוניים, וגם רכבת למקרה שאחמיץ את האוטובוס. למכולת אני תמיד הולך עם רשימה (אף שלא פעם היא מכפילה את עצמה באופן מסתורי). אני נוטה לתכנון-יתר בניסיון להשאיר את כל הקצוות סגורים, אם כי מדי פעם שיחת טלפון מקרית יכולה לגרום לי לומר "יאללה" ולקפוץ על הסוס. אפשר לומר שיש לי עוויתות ספונטניות תחומות במסגרת ערוכה מראש.
אז לפחות הצלחתי להתחמק ממחצית הקלישאה של "רגיש וספונטני". רגיש? בהחלט. לא תמיד מפגין זאת כלפי חוץ, אבל עצם היותי מופנם הופכת כל תקשורת עם אדם אחר, בייחוד אם הוא זר, למסכת עדינה ומורכבת, חצייה חששות, חצייה פליאה.
2-מי אתה אלון אשתר – ספר את קורותיך.
-היסטוריה קצרצרה, אם לסכם את פועלי הצנוע: נגמל מתמשך מסמיילי ב -SMS. חסיד עיוור של המילה הכתובה, עוגות גבינה ובסיסטים עם נטיות מלנכוליות. תמיד תמצאו אצלי בפלייליסט את פינק פלויד, שלומי שבן, פיונה אפל, לאנה דל ריי, אלג'יר, טום וייטס ופי.ג'יי. הארווי. לא מחפש משמעות לחיים - פשוט חי אותם, אבל מוכן להתדיין בנושא עד שאנשים ירימו ידיים באוויר ויצעקו "הצילו!" אם אין לי נס קפה בבוקר אני ממורמר כמו רב חובל עם רגל מעץ. פעם ערכתי רשימה של הספרים שאני הכי אוהב. בסופה הייתי צריך לקנות עפרונות חדשים. אוהב שורות קצרות וחדות שתופסות את ההוויה האנושית בכללותה. נמצא ביחסי אהבה-שנאה עם החורף (כל עוד הוא שם בחוץ ואני מתחת לשמיכה). מנסה להבין אם אני שייך לקטגוריה של "יודע מה אני רוצה מעצמי". אני יודע, אבל עצמי כנראה לא מעודכן. מנסה להימנע מביקורת עצמית מופרזת - ככלות הכל, באיזשהו שלב צריך לחיות את החיים במקום לנתח אותם למוות. אוהב לחלום בהקיץ ולקום מוקדם בבוקר, במיוחד בימים חופשיים.
3-כולם מחפשים אהבה – מדוע?
-שופנהאואר טען שהאהבה היא רק תעלול של הטבע כדי שהמין האנושי ימשיך להתקיים. היום נראה שהפכנו את מוסרות הביולוגיה על פיהן: אנחנו מתקיימים כדי לאהוב. ישנן תשובות רבות לשאלה הזו - חברתיות, דתיות, פסיכולוגיות, מיניות - וקטונתי מכדי לצמצם שאלה כה סבוכה לכדי שורה שנונה אחת. עבורי אהבה היא פשוט סם שבלעדיו החיים חיוורים הרבה יותר.
4-המרדף אחר ההיכרויות בין המינים בעידן המודרני, כיצד זה מתרחש ומה יש לך לומר על כך.
-"היכרויות בעידן האינטרנט": אם עדיין אין קורס אקדמי העוסק בנושא, מוטב שייווצר. מצד אחד זה חוסך כסף וניסיונות מגושמים בפאבים אפלוליים או בתור לקופת חולים: מבחר נשות/ גברי העולם במרחק לחיצה על העכבר. המבחר גדול, לא מעט אתרים הם בחינם, ולא צריך להשקיע הרבה. תמונה פוטוגנית, פרופיל שנון-רגיש-משעשע, ואתם במשחק.
ומצד שני, רמת הסבלנות נשחקת במהרה - בני זוג פוטנציאליים נפסלים חיש קל בשל דרישות סף מגוחכות ("מה? מטר שבעים? מצטערת, רק מטר שבעים וחמש, היה נעים להכיר, ביי!"). מניסיוני האישי למדתי לדעת שמספיקה שיחה התחלתית מגושמת קמעה כדי שתישאר עם אכזבה ומיטה ריקה. אין לנו סבלנות למשהו שנבנה לאיטו ומוסיף רבדים חדשים בכל פעם; היום, אם לא ריגשת את הדייט שלך תוך חצי שעה, זה אבוד ממילא.
5-לא אחת מצאתי בשיריך תיאור נופים, תיאורי חוץ – עד כמה מושפעת כתיבתך מן הסביבה החיצונית.
-תמיד בשירתי מצאתי הלימה בין הנוף החיצוני כהשתקפות של רגשות ומצבים פנימיים. אותו הנוף עצמו יתואר בצורה אחת אם הוא מרמז על נפש קודרת ומרירה, ובצורה אחרת אם האדם רואה ורודות. מעין גיאוגרפיה נפשית שהופכת את הנוף לברומטר רגשי.
6-כתושב חדרה, הכרמל נוגע בך – כתוב פה על כך.
-ואם בנופים דנן, הרי שהכרמל היה (והינו) אהבתי הראשונה. מהמרפסת שלי ניתן לראות את הרכס היפהפה הזה משתרע על פני מחצית האופק כמעט. בימים צלולים ניתן לראות בבירור את קרן הכרמל (המוחרקה) ואף את אוניברסיטת חיפה החולשת בפסגה המרוחקת. אני נמשך תמיד לקרירות ולאפלולית שתחת עצים מרובים ולמסה הירוקה של הרים וגבעות - והכרמל משופע בכגון אלה. טוב לדעת שמקום נפלא שכזה נמצא במרחק חצי שעת נסיעה.
7-על השקר והאמת ובחירתך האישית בין שניהם.
-ובכן: לפעמים השקר עדיף והאמת אינה מביאה תועלת. לפעמים האמת מתגלה כיהירות מיותרת, כשמירה גאוותנית על עקרונות שאין להם כל ערך מעשי. אם אצטרך לבחור בין האמת ובין ידידותו של אדם יקר, אבחר בידידות. למעשה, כבר עשיתי זאת לא פעם. שקר אינו תמיד דבר רע - במינון הנכון הוא יכול גם לעזור. ישנם רגשות ומחשבות שהם לעתים מכוערים מדי, גלויים מדי, ומוטב לפרוק אותם לתוך הדף מאשר להטיח אותם בפרצופו של אחר. היחיד שאינני עושה לו הנחות הוא אני עצמי - לעולם איני עושה שקר בנפשי פנימה. ואם לומר את האמת? לעתים חבל שכך. קשה לחיות עם מראה תמידית מול פניך.
8-מהו חלומך הכמוס ביותר אותו אתה מוכן לגלות לנו.
-אוי, חלומות כמוסים. אני אוהב להשתעשע בהם בלילה, במיטה, באוטובוס הנוסע ובדרכי הביתה מעוד יום עבודה מעייף. אני חולם להיות מוזיקאי וסופר בעור אחד. יש לי כבר שמות לאלבומים שאוציא, ושורה ארוכה של לחנים ומילים שטמונות עמוק בתוך ראשי, ואני אפילו יודע באלו מילים אפתח את ההופעה הראשונה שלי ב"בארבי" או ב"זאפה". אני חושב שהייתי נהנה מזה. לעלות על הבמה כשעיני כולם נעוצות בך, זה כל כך מפחיד עד שזה כיף. וברור שבדמיוני זה תמיד נגמר במחיאות כפיים, אז למה לי לפחד בכלל?
9-איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים, אם אתה יכול לדמיין זאת.
-כל כמה שהדמיון שלי מפותח, אני לא מסוגל לחשוב על עצמי בעוד עשר שנים. מקווה שלא בנקודה בה אני נמצא עכשיו, מלא חששות ותסבוכות. מה הייתי מקווה בשבילי? אשה, כתיבה, קריירה, בסדר הזה בדיוק. ספר או שניים עם שמי מתנוסס בכריכה בחנויות הספרים, גיטרה בס של פנדר שעונה אל הקיר, בוקר מנומנם אחד שילדה מתולתלת תפער את עיניו. פשוט מאוד.
10-כתוב על שירך העוצמתי והמיוחד: "אופיום".
-"אופיום". ובכן, מוזר לי לדבר ולהסביר למה התכוון המשורר. נדמה לי שאם אדון בו אחטא לעצמי - גם מפני שדבר כזה גורם לי להרגיש יומרני להחריד, וגם מפני שתמיד מסקרן אותי לגלות איך אנשים אחרים מפרשים דברים שכתבתי. שירה היא קוד רב משמעי, וכל אחד נותן לה מטעמו האישי, כעין מבחן רורשאך. אני יכול רק לומר ששיר של להקת "אוונסנס" התנגן לי בראש כשהעליתי אותו על הכתב (בביצועה של הסולנית איימי לי), וכנראה זו הסיבה שהוא נכתב בגוף יחיד אשה. הרי לכםקוריוז.
11-האם המלחמה היא נחלת האדם בהכרח, כחלק מטבעו.
-המלחמות עתיקות כאדם עצמו. אבל אינני יודע האם הוא זה שגורם אותן או נגרר להן. נדמה שמלחמה היא צורך קיומי דרכו אנחנו מגיעים למיצוי דרמטי של תכונותינו הנשגבות והגרועות ביותר. סיפורי הגיבורים והנבלים גם יחד כרוכים באותה יריעה של אש רובים ואלונקות פצועים. קשה לי לדמיין עולם שוחר שלום - אולי מפני שאני רואה שחורות מטבעי. התירוצים תמיד משתנים - דת, שטחי אדמה, כבוד לאומי - אבל המלחמה תמיד נשארת רעם תותחים ודממת בתי קברות.
12-מכאן, האם השלום אפשרי בעיקר באזורנו לפי דעתך?
-למרבה הצער, אינני סבור שמצפה לנו רגיעה באזורנו ידוע הסבל בקרוב. אנשים שמונעים על ידי אידיאולוגיות תמיד יהיו נלהבים להניף רובים ולשפוך דם בפקודת מנהיגים מזוקנים שנואמים דברי שטנה לתוך מיקרופונים.
13-ומכאן, האם השלום אפשרי בעיקר באזורנו לפי דעתך?
-מותר הסופר מן האדם? כן. ולא. הסופר ניחן ביכולת מילולית גבוהה, בדמיון עשיר ובכישרון להשפיע על בני אדם שכלל אינו מכיר, אבל גם הוא מתעסק בשאלות היומיומיות כגון תשלומי משכנתא, גן הולם לילדים והאם יש מצלמת מהירות בקטע הכביש הזה. בזמן שאנו עמלים לזקק דמויות בדיוניות שעושות מעשים בדיוניים, יש אנשים אחרים, אולי במרחק טיסה בינלאומית ואולי במרחק רחוב אחד, שבאמת עושים את הדברים שאנו רק מפנטזים עליהם.
14-מה מקומה של היצירה בחייך וכיצד גילית את הכתיבה בך.
-מעיין היצירה? מקורו לא נודע. שבר של חלום, רסיס משפט אקראי, שורה שעלתה בראש בזמן נסיעה לילית, תמונה של דאלי, סרט בוקרים ישן, ביוגרפיה של סופר אמריקאי, פרסומת לבגדים, קרנבל פורים, הכל הוא חומר גלם אפשרי.
אם יהיה לי אי פעם ביוגרף, אכתיב לו כך: "המשפט הראשון שכתבתי אי פעם היה: הטירנוזאורוס שיחר לטרף." זה היה בבית הספר היסודי ואני הייתי חסיד של ספר חיות מלווה באיורים מלאי חיים. החלטתי שאני רוצה לכתוב כבר בגיל 13, מתוך הערצה לטרילוגיית "רשומות רומח הדרקון" שהיתה אז במקום של כבוד בספרייה שלי. לבשלות הגעתי יותר מעשר שנים לאחר מכן - לאחר נסיונות כושלים לא מעטים, דפים קרועים ורעיונות חצי גמורים. הגעתי למסקנה שאני חי כדי לכתוב, ושאני מוכרח להוציא את זה מתוכי, אחרת - לא יהיה אחרת.
15- מהו הזמן הנכון ביותר לחיות בו, וכיצד אתה רואה בכלל את שעון החיים המתקתק.
-בזמן האחרון נדמה שהזמן מאיץ את מהלכו. השבוע רק התחיל, והופ, הוא נגמר, ואני שואל את עצמי: מה שונה יום מקודמו? אני תמיד מרגיש שלא הספקתי דבר ממה שתכננתי, ומייחל שהייתי יכול לאגור במזווה קצת זמן לשעת חירום. הקצב שלי איטי משל רבים אחרים שאני מכיר, כאילו לא התאמתי את עצמי לגמרי לתקופה שבה אנו חיים. הזמן הנכון ביותר לחיות בו? כשטיסה לחלל תהיה זמינה לכל כיס, כשהמלחמות היחידות יהיו על מתכונים לעוגות, כשניתן יהיה להקרין חלומות על מסך גדול (וזו תהיה חוויה דייוויד לינצ'ית, אני בטוח בכך).
16-הייתי מגדירה את שירך "חיה פוליטית," כשיר מחאה. כיצד אתה רואה זאת.
-השיר "חיה פוליטית" אכן הינו שיר מחאה, ונושאו הפוליטיקאים העוסקים בנכלוליהם בזמן שאנו עסוקים בתלאות היומיום וברדיפה אחר פרסום חסר כל ערך, ובקשר בין השניים - בגלל שתשומת ליבנו מופנה אל הזוהר השקרי הזה, אדוני ההון והשלטון ממשיכים לרבוץ בכיסאותיהם המפוארים ולחייך בבוז כלפי מטה.
17-"כורח הבשר," כתוב בהרחבה על שיר מיוחד זה.
-"כורח הבשר": שוב, אינני רוצה לגרוע מתפיסתו האישית של הקורא למשמע הסבריי העילגים. המשמעות והכוונה לא היו לנגד עיניי כשחיברתי אותו, רק תמונה שהיא ערבוביה של דברים. את ההשראה לשיר, אגב, קיבלתי דווקא כשיצאתי מהעבודה ומשאית של "הוד חפר" עברה בכביש, עמוסה בכלובי תרנגולות, והותירה אחריה שובל נוצות לבנות על האספלט.
18- הבדידות והריק הקיומי, האם זו מנת חלקו של האדם במאה ה-21?
-הטכנולוגיה אשמה לא מעט בבדידותו של האדם בימינו. כשאני יוצא עם חברים למסעדה, למשל, בתום האוכל כל אחד נדבק לאייפון שלו - אחד משחק "אנגרי בירדס", השני מתעדכן בחדשות, השלישי בודק את מצב הבורסה - וזאת תחת לשוחח זה עם זה. הטכנולוגיה רק מייעלת דברים, לא מוסיפה להם תוכן, וכאן נוצר הפער בין קידמה חומרית לקדמה רוחנית שאליו נופלים אנשים רבים כל כך. נראה לי שכדי להיות מודעים לבעיה (כהתמכרות למחשבים ואייפונים) צריך לקיים "יום ללא מחשב" או "יום ללא טלפון" - בכל הרצינות. חברים אמיתיים לא מדברים רק בצ'ט כי זה יותר זול מפגישה ולא זוכרים את יום ההולדת שלך רק אם הוא רשום בפייסבוק.
וזו החמישייה הפותחת שלי:
"העולם היה" (טרם פורסם) - היצירה היחידה שלי עד כה שנכתבה מן הלא מודע, שטף של משפטים שרקמו עור וגידים כפורקן אקסטטי ויחדיו יצרו אוסף של תמונות אפוקליפטיות. אף פעם לא כתבתי באופן חופשי ומשוחרר כל כך, מבלי לדעת מה ייצא תחת ידי, פשוטו כמשמעו.
"רוח בעצם" - אחד מחמישה שירים שנכתבו בהשפעת תערוכת הציורים "מראה מקום" של ליהי תורג'מן. התמונה שנתנה לי השראה הציגה אשה רזה ושברירית הניצבת בגבה לצופה, ושסיפרה את כל סיפור חייה הכאוב בעצמותיה הבולטות ושערה הפרוע. מכאן קצרה היתה הדרך להפוך את התמונה למילים.
"לימבו"
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=79672
שיר שנכתב לסירוגין, ושהוא בעצם אסופה של משפטים שנתחברו בזמנים שונים (בדרך כלל על פיסת נייר מזדמנת, או בהיעדרה, על פנים כף היד...). הוא לא מדבר בהכרח על אדם זקן - יותר כמו מישהו שמרגיש כזקן. ובין המחשבה לגוף המרחק הוא אפסי.
"מונומיה"
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=54615
שיר שנולד מתוך תמונה שמצאתי ב-וורד של כביש הנמתח אל אופק של שקיעה סגולה. המשפט הראשון עלה מיד במוחי: "הקטר האחרון עזב את האופק". כעבור שנה כתבתי את השיר, שציין סופים, התחלות, וחזרות בלתי נמנעות במחזור החיים האנושי.
"אחר-כליה"
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=78512
ראשיתו בסיפור מתוך ספרו הנהדר של מיכאל אנדה, "לבירינת". תמונה רחוקה של עיירה אבלה ושחונה שאיבדה את היד המכוונת אותה.
