מניעת אובדנות בקרב בני נוער ובוגרים צעירים

השבוע ראיתי בקולנוע את הסרט "LOL"', קומדיה רומנטית נחמדה שבמרכזה לולה, טינאייג'רית וסיפור על אהבת הנעורים שלה, על רקע מערכת יחסים מורכבת עם ההורים הגרושים שנפגשים בהיחבא.

באחת הסצנות אח של לולה בן 8 אומר: "אוף, אני שונא את החיים שלי", וכל הצופים צוחקים. זה באמת נשמע מצחיק מילד בגיל הזה, אבל זה רחוק מלהיות מצחיק.

מניעת התאבדויות בקרב בני נוער מתחילה בגיל 6,7 או 8. זה הגיל שילדים כבר יודעים להסיק מסקנות על החיים שלהם. הורים מביאים את הילדים לעולם, מאותו רגע לילדים האלה יש זכויות שלא תלויות בהורים. ילדים לומדים להסיק מסקנות מאוד מהר. מסקנות שנלמדות בגיל 6, אפילו בלי כוונה, יכולות להתקבע לשנים אחר כך.

כשהורה מלמד את הבן שלו שאם הוא לא יעשה מה שהוא אומר הוא לא יקבל את מה שהוא רוצה, את מה שמגיע לו, הוא יצר מפלצת. כשאבא אומר לבן שלו: "אם לא תכין את כל שיעורי הבית, אתה לא יוצא לחברים שלך", הוא עשה שלושה דברים גרועים מאוד.

הראשון, הוא הפך את שיעורי הבית לעונש.
השני, יצר ילד שיהיה צייתן וממושמע או מרדן מושבע.
ויותר מזה הוא גרם לילד לכעוס על עצמו, לשנוא את ההורה, ולשנוא את המצב שנקלע אליו, את החיים שלו. הילד יגיד בלב שלו: "אהה ככה אתה איתי? אין בעיה אני לא אכין את השיעורים וגם לא אלך לחברים. מה תגיד עכשיו?" וכאן כבר מתחיל מעגל של כעס ושנאה והתנצחות, (מי יותר חזק).

ילדים לומדים מהר מאוד מה 'טאבו' בעיני הוריהם, וידעו להפעיל אותו על ההורים שלהם בדיוק כפי שלימדו אותם. מרגע זה ואילך יהיה ילד צייתן שיבטל את עצמו מול רצונות ההורים, החברים, והחברה כולה ויידון את עצמו לבינוניות, תסכול ושנאה עצמית רק כדי שיאהבו אותו. או שאולי יגדל ילד מרדן ששונא את החוקים של ההורים ועושה הכל כדי למרוד בהורים בכל דרך, (סקס, וסמים הם הדרכים הכי מוכרות). 

חינוך הוא דבר שצריך לתכנן מראש כדי להימנע מטעויות.
אם הייתי אבא הייתי מלמד את הבן שלי, שרק פעם בשבוע הולכים לחבר אחרי צהריים.
"אם תכין את כל שיעורי הבית, בשבוע הבא תוכל ללכת לחברים פעמיים בשבוע".
ואז הוא יגיד בלב: "אהה ככה אתה איתי. איזה כיף, אני אכין את כל שיעורי הבית וגם את
שיעורי הרשות מה עכשיו תעשה?".  אני כבר אמצא איך לצ'פר אותו.

כשילד לומד שהערך שלו כבן אדם תלוי בצייתנות לרצונות של ההורים שלו, הוא גדל להיות חסר ערך.
בהדרגה הוא רואה שאין לו אפשרות לעמוד בציפיות של כולם ממנו, ובגיל ההתבגרות הוא כורע תחת הנטל לרצות את כולם, אך לשווא. אם נוסיף לכך תכונות אופי, כמו רגישות גבוהה – יש לנו מתאבד פוטנציאלי.
מן הצד השני, נוכל לראות ילד שלא הצליח למלא את כל החוקים הנוקשים, והחליט למרוד באיסורים החברתיים, ונופל לתוך מעגל של הרס עצמי.

כל מי שנוגע בילדים רכים אלה, הורים, מורים, יועצות, עו"ס, ראוי שיזכור שמדובר בבני אדם שיש ביניהם שוני יותר מאשר דמיון. אם נער בן 16 רואה במוזיקה את הדבר החשוב בחייו, זה בסדר גמור. אם נערה חושבת שלהיות שחקנית תיאטרון זו שאיפת חייה אין בכך כל רע. הם מכירים את הבחירות שלהם. בין כה וכה אי אפשר לעצור אותם, אפשר רק להדוף אותם, וחבל.

לסיכום: עדיף שנחנך ילדים ונערות לדעת שאם הם עושים יותר הם גם מקבלים יותר, מאשר לגדל דור שלומד שעל כל "טעות" הוא משלם ביוקר ונשללת ממנו הזכות להיות עצמו. זאת כדי שיחושו שלחיים יש ערך רב יותר מ"הכנת שיעורי בית".

אשמח לקבל פניותיכם בכל נושא,
אביעד גוטפריד - יועץ ומטפל רגשי
אז למה לסבול אם אפשר לשאול??