"טל, חלום משמים" כתבה: מזי אבוחצירה
כמה שמחה אני שהולכת, ידיד יקר ואהוב, לעזוב אותך שכה אהבתיך מאנתי להיפרד, אך אני יודעת שסולח אתה לי, שכן חפה אני מאשמה,
עליצות מופלאה כבשה את כל נפשי באותו בוקר אביבי ומתוק שאני מתענגת עליו בכל ליבי כה מאושרת הייתי, שלווה, הים הנלבב מעלה אד סביבי והשמש הגבוהה נחה על פני, ואני שרועה על החול החם סמוכה לאדמה. נעורה בי פליאה על רבבות גרגירי החול שנאספו יחד לבריאתי, חשה אני את נוכחותו של הכול יכול שברא אותנו בצלמו, את משב רוחו של המקיים אותנו בעדנה נצחית, השמים המים והחול הנחים בנשמתי כדמותך האהובה, הם עדות לקיומי. ואז לא יכולתי להפיח תיקווה.
אינני יודעת אם רוחות התעתועים נאבקים בנשמתי או שמה הדמיון שבליבי משווה מראה גן עדן לכל מה שמסביבי, הבית המופלא והגן בקצה המדרגות העצים התמירים והכפות השמטות שנושקות לפרחי הבר, מזרקה של מים זורמים במרכז הגן שכה אהבנו. יושבת אני בצלו של הגן הקריר ומשיבה נפשי "גם כי אלך בגאי בצלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי."
אתה שואל אם לשלוח לי תמרוקי? יקירי, בכל שבילי אלך כמלכה יפיפייה, להותיר זכרוני כדמות נסיכה אגדית, יותר מכך אני מתייחסת אל גופי הזעיר כאל ילד , כל מה שהוא חפץ מותר לו, איני רוצה שיראוני בעין רעה.
האנשים כבר מכירים ואוהבים אותי, ביחוד בני הקטן, תמיד שאלתי אותם על הה ועל דה ולא הנחתי לכאבי להעכיר את רוחי. תמיד האמנתי כי מי שמתרחק מאדם שהוא חולה ראוי לגנאי, לא פחות מאשר מוג לב.
באחרונה סרתי אל החצר וראיתי שם נערה מראה היה רע, שאלתי:
"שאעזור לך ילדה?" היא האדימה בחיוורונה,
"לא תודה אל תטרחי!" היא אחזה במשענת ספסל הברזל ובשנייה בעמוד האינפוזייה והודתה בעיניה על שאחזתי בה ויחדיו עלינו למעלה.
רבים שיערו שחייו של אדם אך חלום שווא הם ואותי מלווה הרגשה זו תמיד, אלא שמשחר ילדותי למדתי כיצד ללחום בה, תמיד נעזרתי בהורי ובתרופות להדוף את מלאך המוות ולהמשיך לחלום את החיים.
בבגרותי נעזרתי בך אהובי להדוף ולהפריח את שממון גופי, ולכלא בו לא רק את האון המכוון להשגת סיפוק צרכים, אלה לבריאת המשך קיומי שהתבטאה בהבאת בנינו לחלום את חיי האדם.
ככל שיכולתי לחיות את חיי כבת פועלים תמימה התעצבה אישיותי על ידי חוקים ורווחה כלכלית וגם "מה יגידו". הכללים הורסים את תחושת הטבע האמתית. אך אין ברירה עוד חיינו כחולמים על פני ארץ, משיחים אנו דעתנו מעיקר מהות חיינו.
בניסיון נואש התרוצצנו הינה והינה על פני האדמה לאור מטרה ממשית להוליד לעולם חלום חדש, נכספת לראות את אורה של השמש נלחמת במכשולים בכדי לרשום גאולה למין האנושי.
אף על פי כן ולמרות ייסורי, שמרתי בליבי את התחושה המתוקה של החופש שניגלה אלי ביום בו איבדתי הכרתי כילדה קטנה, יצאתי אז מגופי, ריחפתי מעל, ראיתי הכול. את ההמון הנבהל שנאסף מסביב, את האור הנכסף את השמים, הים, החול והטבע חוברים יחדיו לצירה אנושית מדהימה. הייתי פעוטה, אך צפיתי מלמעלה על כולם. הייתי סקרנית והיה בי צורך ענק להמשיך ולחלום את חלום חיי. ניגשתי לראות מי התעלף כששמעתי שנותנים לו "סוכריה על מקל", ובדרך פלא ראיתי אותה מוגשת אל גופי חסר החיים . זיכרון טעמה של הסוכרייה השיבני לתוך ידיה של דודתי ומאז ידעתי שיש ביכולתי לחמוק מן הצינוק הזה בכל עת שארצה. תיקווה זו חיזקה אותי ורציתי לעשות הכול בחיי ונשמרתי מלחמוק מהם "אחזתי בגופי עד זוב דם".
אני זוכרת את היום בו הייתי מלכה אהובי, למרות שאתך הייתי מלכה כל חיי, השמלה הלבנה שחצאיתה מוקצפת בגלים, כעננים הנושאים אותי מרחפת בתוך חלום "החתונה". האולם השקוף אל תך הגן המדהים ביופיו, ירוק, פורח, מלא ברדים לבנים, אדומים ועצים גבוהים נושקים למרום. וראיתי את כולם, כל אוהבי מאות אנשים מלוים אותי בשמחתי, ואז ידעתי שהייתי "בעדן".
ועוד רציתי להיות הכי מוצלחת, הכי טובה, ועזרתי לך לשאת בעול הפרנסה. וביד מלטפת ורוח אוהבת יצאתי להשקיע יומי בשאלת קיומנו. הייתה התנסות מעניינת מאוד וחקר הנסתר הווה מהות יומי תוך סיוע לנזקק באשר הוא. זוכרת אני את היום בו ניצבתה גאה בין המוזמנים כשהעתירו לי את אות "המצטיין". אני, רק רציתי לעזור לאחרים לחלום את החיים ואספתי מצוות ליום שבו אחמוק מין העולם, אך לראות אותך מאושר היה זיכרון שאקח איתי למרומים. לכן אהובי מצווה אני אותך: "היה מאושר כי תמיד אראה אותך מכל מקום בו אשכון ואז אהיה מאושרת".
שם ביום של ספק ניגלה הוא מנסתר, לאחר שחמקתי ממנו כל שלושים אביבי, שכן הוא בתוך נבכי, מתחפש למשהו אחר.
אני כשלעצמי חשתי אתו חוצב בשרי במכאובים, אך לא רציתי להודות בקיומו המחריד.
ידעתי מה גדולה אהבתך אלי אהובי אביר החלומות, והכאב בעיניך היה גדול מכאבו המחלחל של השחור בעל זרועות החנק ההולכים ומתארכים בזחילה מאיימת.
ואני נאבקת בין ייסורי אהבתך לייסוריי קיומו מסרבת להרים ידיים ולחמוק אך כוחותיי אפסו.
ובפורים נפל הפור והוא חנק את גופי הצנום ולא נותר בו אויר.
ואז חמקתי החוצה והכאב נעלם, וראיתי אותך שם יושב על כיסא חבוש כיפה סרוגה מעשי ידי, מתפלל ועיניך דומעות. וראיתי את גופי במיטה הלבנה. אך הושכן שם חונק ולא מותיר חריץ לקפיצה חזרה. אז ליוויתי אותך, מסתתרת בין שערך הלבן כשאתה נושא אותי על כתפיים.
ושם ראיתי את האור, נעוץ בין שני פסי עננים שחורים כשער אל מקום שכולו טוב.
ואני שראיתי את "העדן" בחיי נותרו בי חלומות.
לבושת שמלה לבנה נשואה על נוצות עננים, רואה את הקהל הגדול הזה מתקהל ונאסף אך איני מוצאת את בעל ההתכנסות.
"ולמה נפלו פניך? למה אדומות עיניך?"
"אהובי!" רואה אותו לבוש בגינס חולצתו השחורה קרועה, "היכן החליפה שלך?" אני מסתובבת בין הקהל כולם שם: אמא, אבא, אחים, חברים,
"זה יום החתונה שלנו, אני זוכרת שכולם היו," בניסיון נואש לפצח את החידה שוב ניגשתי אילך,
"אהובי, שפתיך ממלמלות! אתה מדבר אלי?" קולך נישא באוויר הדומם.
"אשת חיל מי ימצא..." אה זאת אישה? מה אנחנו בלוויה?
" יתגדל ויתקדש..." למה אתה אומר קדיש?
"הי, רק רגע, יש אנשים לצד שביל האור, הם מחייכים אלי," בצעדים קלים מאויר נגשתי אליהם בפנים זורחות.
"מה שלומך? את שכבת במיטה לידי בבית החולים, נכון?" חייכתי אל הגברת הבשרנית.
"שלום! מה העניינים? אתה השכן שלי ממול," לחצתי את ידו בחיוך "נכון, אמרתי לך שאם אני אגור על ידך, לעולם לא תהיה לבד,"
"ואת הנערה מבית החולים, את עדין עם האינפוזיה?" תמכתי בה לבל תיפול.
צועדת בשביל, עוברת מאחד אל השני, מברכת ומובלת אל "שערי שמים".
"לאן ?" שאלתי "לאן?"
לשכוח ולחלום מחדש שמעתי את קול המלאך ,,,
סוף
הרומן נכתב,
לזכר "רויטל ביטן ז:ל" שנתמנה ביום 14/3/2012 בבית העלמין ברמת השרון.
ובהשראת הספר "ייסורי וורתר הצעיר" מאת אגתה.@כל הזכויות שמורות לכותבת @
