וודקה

אנה כבר הייתה עייפה כשנכנסה אל בית הקפה שבחצר. היא שוטטה במבטה למצוא לה מקום נעים למנוחה. הייתה שם מרפסת רחבה שרוצפה באבני מדרכת גדולות והשולחנות מיוצבים היו בין עצים בעלי גזע עבה ועתיק. אנה בחרה בשולחן בחלקה האחורי של המרפסת, מקום משם יכלה לצפות ביושבי בית הקפה ולאסוף את סיפוריהם דרך מלבושיהם, תנועותיהם, קולם, הבעות פנים, שהרי את המילים שדיברו לא שמעה. בעייפותה, מצאה עצמה אנה מרותקת מבט וקשב אל הדמויות הססגוניות שמלאו את בית הקפה, לרוב צעירים יפים או כאלו החושבים שהם כך מעצם היותם צעירים ומלאי אנרגיה וחשיבות עצמית.

אנה לא קנאה בהם וראתה בחיצוניות המופגנת הזו, בחופשיות התנהלותם ובאווירה שקלטה משיחתם, ריקנות. למרות שישבה לבדה בבית הקפה ולמרות שכבר הייתה עייפה מהמסעות הרגליים שערכה באותו יום ברחובות, הרגישה שעולמה מלא ומועדף על ידה מזה המופגן על ידם.

בלאות אחזו ידיה בתפריט. לא שהייתה רעבה, להיפך. אך היה בא צורך למעשה האכילה או אולי לטעם כלשהו על לשונה. החליטה על מנה קטנה, שיהיה משהו מלוח ולא מתוק לזרא. אנה החליטה להעניש עצמה על מאורעות אותו יום, או אולי על החלטות חלקיות שגויות, על בחירות לא נכונות. אנה בחרה להעניש עצמה בעזרת קפה עם וודקה. המשקה ערב לה בחריפותו והכמות הייתה מספקת, כך שאפשרה לה להתמהמה די זמן עד לריקונו המוחלט של הספל. מסביבה התנהלו קבוצות אורחי  בית הקפה ליד שולחנות עץ מלבניים כבדים. במרכז, קצת שמאלה, מוצב היה שולחן אחד עגול. שם ישבו חמישה גברים בשנות השלושים שלהם ובחורה אחת, שרגליה מתוחות היו על הכיסא שלפניה.

אחד הבחורים הכריז בחיוך, אך באסרטיביות, שבחייו אין כרגע שום דבר ברור, ובכלל: מהו העתיד?

באופן שיחתם משכו את תשומת לבה של אנה להקשבה של רגע. היא מדדה את השישה בחושיה. הבחורה, שהתנהלה כנסיכה ונראתה כרקדנית, דווקא הייתה הפחות מעניינת. הגבר, שהכריז על סימני השאלה בחייו הרגעיים, העלה סימפטיה אצל אנה, אולי גם בזכות דיבורו החייכני והטבעי ששיגר אמיתות פשוטות מלב.  השאר שימשו כדמויות משנה ורקע.

אנה עברה להתמקד בצד הדרומי של הרחבה. שם הייתה קירבה של חיבה בין הדמויות, שהחליפו משפטים של שיתוף ונגיעות סתמיות של ידידות. כולם עשנו, בעיקר הבנות. הקבוצה הזו הכילה חברים צעירים מאלו שבשולחן השמאלי. העובדה הזו בלטה בפשטות התקשורת ביניהם. במרכז השולחן הונח בקבוק משקה חריף, כמעט ריק. אנה לא ראתה שמישהו מזג ממנו לכוסו.

למרות שהמנה המלוחה של אנה כבר התקררה, הצלחת נותרה כמעט מלאה. אנה רק נשנשה על מנת לספק את הצורך בטעם על לשונה.

ספל הקפה הרחב התאים בדיוק למה שהייתה צריכה. טעם הוודקה ערב לה, למרות שלא היה מוכר.

אנה הייתה אסירת תודה לשירות הנעים והחביב של הצעירות בקפה. לאיטה שילמה חשבון, הסיטה את כיסא העץ לאחור, התרוממה, השתהתה עם עצמה לרגע וקרבה חזרה את הכיסא אל השולחן.

כשיצאה משם בדרכה אל חדרה במלון, דמיינה בתסריט תוצאות של שתיית המשקה: שמא תמצא בבוקר בחדרה מעולפת ואולי ללא הכרה...

אנה ידעה שהקפה עם הוודקה הייתה בחירה נכונה.