פרידה

למרות שאני לא רואה את פניך בין כל האנשים שבתחנה הידיעה שאת שם גורמת לי להרגיש בטוחה. אני יושבת בתחנת האוטובוס לכיוון צפון ועשרים מטר משם שמאלה, בתחנה לכיוון צפון דרום, את יושבת.
בדיוק נפרדתי ממך בחיבוק וכשהלכתי לדרכי הסתכלתי עוד פעם אחת אחרונה אחורה אלייך רק כדי לזכות בעוד כמה רגעים יקרים, וראיתי שאת בוכה.
ככל שאת מתקרבת לקבוצת האנשים המחכים לאוטובוס את מתנתקת מהעולם שלנו ועוברת לשלהם. אני מנסה לראות איפה את יושבת אבל התיק השחור הישן שלך כבר נבלע בתוכם. אני מדמיינת שאת לא יושבת איתם אלא עומדת מרוחקת מהם, בצד שקרוב אלי אבל אני יודעת שזה לא כך, כי גם אני מעדיפה להיבלע בהמון בלי שתוכלי לראות שגם אני בוכה.
אני לא מסירה את עניי ממך, או לפחות ממי שאני חושבת שאת, או יותר נכון ממי שאני מקווה שאת וגם מבלי לראות אותך באמת את גורמת לי להרגיש בטוחה, את גורמת לי להתנתק מהתחושה המעיקה הזאת, את גורמת לי להרגיש חופשייה, להשתחרר ממי שאני, לידך אני לא מפחדת. הייתי רוצה שהתחושה הנפלאה תישאר, אני נאחזת בשאריות האחרונות שלה, שזה בעצם כל מה שנשאר לי בזמן האחרון, שאריות של תחושות.
רק לפני רגע ישבנו על ספסל וצחקנו, באמת רק לפני כמה דקות, אז איך זה שזה עכשיו עבר, ללא יותר מזיכרון? מעצבן שהווה כל שנייה משתנה, שאני לא יכולה לעצור רגע את הזמן. דווקא שהכל כל כך טוב הווה הופך לעבר נשכח.