שותל הדחלילים

השכחה החלה מקננת

בסבך זיכרונותיי,  וקולה אילם.

אני נעול בתוך בועה

ספוגת זיכרון מעורפל,

משוטט בשיטיון בים שיבולי אדם,

הנעות ברוח שובבה.

 מביט בתימהון עיני

אל פניכם המחוקות, ללא תואר ושם,

אליכם, שרק אתמול הייתם רעי.

זועק את נפשי אל חירשות

אוזניכם השומעות,

סופק ידי בתחינה אל עיוורון

עיניכם הרואות.

אני אזוק בסגר עולמי,

ואתם, בעולמכם החופשי.

שותל דחלילים בים קמה אנושי

ופתקים בכיסם,

כדי למצוא את דרכי,

אך אין כל דרך להלך בבטחה,

אל לבכם ידידי,

 המנדבים מתת רחמים,

שהיו לי לזרא,

אך אני מקבלם בשתיקה.

השכחה מעיקה על ראשי

כקסדת לוחמים,

בשדה קרב אפוף אש שנועד 

למאבקי היום, יום,

 לקרב, בו ניגפתי  בטרם ניצת.

אני בוהה בכם ועיני דומעות,

הלב מפרפר מבפנים
והפה שותק.
אני כורע על ברכי

בבכי נואש של ילד תמים,

עוקר רסיס אחרון מתוך זכורני