אם לא היה אדם היה בוחר להיות גל או זרם בים, כוח טבעי שתלוי רק ביסודות הבסיסיים של הטבע, משייט במרחבים, רואה אינספור. ואם נשבר חלילה היה חוזר חלילה למקורותיו. חשיבתו מקורית, כתיבתו יוצאת דופן. טל סיוון – כדאי להעמיק בהכרות עמו.
1-"ויבואו רעות על הארץ," שיר עוצמתי וחזק. חוסר הויתור לצד המצב העגום במדינתנו-כתוב על כך בהרחבה.
-ויבואו רעות על הארץ, בא להזכיר ולהבהיר מצב שהארץ במקור שקטה, הרעות באו מנסיבות כלשהן, והן ממשיכות לבוא. אנחנו במציאות היום יומית כמו עטופים במכלול בעיות, ניכר כי לא צריך להניע עין יותר מזוית או שתיים וימצאו לפחות שבעה מדורי צער כן ועוד כמה מדורי שכול.
אנחנו עדיין פה, למרות הכל, אולי זו אופי "היהודי הגלותי" כפי שהצטייר בכניעה, של ההוא הסובל שימשיך לסבול כי תפקידו הוא להוכיח נקודה, או האופי הצברי, שצומח חזק וברור במדבר שכוח, בלי יד משקה ומנחמת.
כשבאות האזעקות, כשמגיעים הדהודי הרקטות, כשהיו מבזקי החדשות עולים ויורדים כסירנת פצצות, אז אני עוצם עיניים, נושך קלות שפה ובלי צורך בשינון יודע כי זוהי אדמתי, על כל גזרותיה וגזירותיה. כמו שהיא שלי אני שלה, בין אם אני שמח פחות או יותר, אני פה ולא על מנת לוותר.
2-ארץ ישראל מהי עבורך.
-כנגזרת לשאלה הקודמת, יש להפריד ארץ ממדינה. את המדינה אני מבקר בצורה חריפה, חסרת רחמים ונוקבת, על מנת להפיח דרך המילים מעט רוח במפרשים שלאחרונה נראו באזור שדה בוקר ומאז נפחו נשמתם. אל הארץ כמעט ואין לי טענות, אנחנו מנהלים יחסים מאוד מיוחדים, אני אוהב אותה בכל רוחי ומהותי, זועם עליה (על האקלים לרוב) בעוד היא מצידה לא ממש מודעת לקיומי. ארץ ישראל היא מולדתי, היא ביתי והיא הלב שלי, פה הזעתי, דמעתי ושמחתי, פה כל אהוביי (כמעט) ולא מעט משונאיי ושנואיי, מה יותר מזה אפשר לבקש או לדרוש.
3-מה דעתך על המחאה והתסיסה הפוקדת את מדינתנו בעת האחרונה.
-כמו הקומוניזם, ההינתקות ובמובנים מסוימים גם מדינת ישראל, המחאה הזו היא רעיון מבריק וביצוע כושל. לפני שמבעירים צמיגים, רחובות ועל אחת כמה וכמה אנשים, יש להבעיר בראשי האזרחים את העובדה שהסירה הזו לא מחולקת לשמאל וימין, בסירת משוטים, אם צד אחד יחתור והשני לא, נשוב לאותה הנקודה, צריך לחתור יחדיו אל עבר עתיד טוב יותר. המחאה נכונה, הדרך ממש לא. איך הייתי עושה אותה שונה? סביר להניח שאם הייתי יודע, היא כבר הייתה מסתיימת בקול תרועה, יש לי לא מעט רעיונות, אבל בניגוד לרוב המוחלט, אני מוציא אותם לפועל כמו את שיריי, רק כשאני שלם עמם.
4-הפערים החברתיים – לאן מובילים הם בעיניך.
-סבור אני שעת דנים בפערים החברתיים אנו שבים לשוח על הכלכלה, או על החרדים-חילונים, ימין-שמאל פוליטי, יהודים-ערבים-נוצרים-דרוזים-צ'רקסים-קראים, שומרונים וכו' (מצטער אם שכחתי). כמצוות היהדות אענה בשאלה, מהי החברה הישראלית? האם בעמדי במאה שערים מדבר עברית ונענה יידיש תקיפה (הכללה לצורך העברת עמדה, לא לצורך פגיעה בכלל) - אני בחברה הישראלית? האם בלב אום אל פאחם, שהייתי ובהחלט היו אדיבים כלפיי והיה ביקור מרנין, אך עדיין, האם אני בחברה הישראלית? האם בצפון תל אביב, נוער אייפון 494392, ואייפוד עם מיליארד טרה שמדברים באינטרנטית ויודעים שדיזינגוף פעם היה רחוב, שם? אני בלב החברה הישראלית? הבעיה בפערים היא: שכמו החוקה, כמו היסוד בחינוך, אין הגדרה נכונה למה היא החברה הישראלית, היא מבוזרת מדי, היא מפולגת מדי. השאיפה שלי היא שהפערים יביאו להגדרה, לא מילולית אלא תפיסתית בנוגע למה היא החברה הישראלית, רק כך בראות עיניי, נוכל להתקדם לשלב בו ננסה לפתור בעיות. מנגד, שאיפת הניצים, היונים ושאר העופות היא למשוך גוויתה של החברה עד שובע ואז לבכות מרעב, בעוד המציאות לדעתי, תישאר במצבה הנוכחי, לפחות עד שיימאס לה. ואז היא תלך לישון.
5-המצב הכולל במזרח התיכון, איזו תמונה מצטיירת אצלך.
-מצבור נפט וגז ענקיים שמוקפים בשלוש מאות מיליון איש הנושאים כוונות אחד לרעהו, המחכים להתפתחות אצל יריביהם עם אצבע סחוטה מסחיטה וברקע מזדנב קונדסון מהדרדסים עם מתנה מתפוצצת.
אנחנו במצב מאוד מורכב, מבחינה ביטחונית יש לי את תפיסותיי כמו לכל אחד משבעה מיליון "גנרלי ישראל", אך אשמור משנותיי לעצמי ולקרוביי, האמונה הדקה שלי גורסת בכך שאם תמנע מלחמה דתית לאומית (זו שמתדפקת על דלתותינו), תגיע בקרוב מלחמה על מקורות מים ואז, כמילותיהם של אגד המשוררים שב"ק ס: יהיה פיצוץ.
6-את אהבת האדם פגשתי באחד משיריך, מה מקומה בחייך.
-כל חיי, מילדות, אני ברקע החינוך, דרך כפר הנוער בו משפחתי מתגוררת עוד טרם הגחתי, בו עובד אבי וגם אמי בעבר, בתי הספר השונים, תנועות הנוער, שנת השירות, השירות הצבאי וכלה בעתיד, אהבת האדם היא הלפיד שמדליק את עמוד האש שלי, את עמוד האש שלנו, עת נשנא את השונה נשנא את השונא גם נשנא עצמנו, ואז דבר לא ישתנה, ככל שננסה.
מטבעי אני אוהב את כל הבריות )למעט חשופיות, קרציות ותיקנים, אותם אני פחות מסמפט, אך אין לי מלחמה איתם); והאדם, על כל מגרעותיו, הוא בסך-הכול יצור יחסית תבוני (נתון לויכוח), אהוב ונאהב, אז מי אני שאחרוג מן הטבע?
אנחנו צריכים לשאוף למצב בו אהבת האדם תלמד בבתי הספר ובגנים, על דגש חוסר המשמעות של דת, גזע ומין, היה איזה זקן שדיבר על זה פעם לא?
7-הקשר בין האדם לטבע, על פי שירך: "עץ".
-העץ, הוא מחוויר ענף אל מול הרוח. הקשר בין האדם לטבע הוא קשר אינוס ושתיקה, אני שנים חי אורח חיים טבעוני, מנסה להיקשר לטבע ככל האפשר, בעולמנו זו לא מטלה כזו פשוטה. אך גם ממרום האידיליות שלי, אני עדיין כפשט הפריצים, גם אני אותו אחד אשר גורם לענף הצנום הזה להחוויר, אולי עצם ההאנשה מנגישה זאת לקורא ומעבירה את האמירה, ואולי דווקא היא היהירה, שבאה לתת תכונות אנוש לעץ, שרק נפגע מלקבלן, והיה לו עדיף להישאר עץ אלמוני בלי שיר ושורה.
8-בדף היוצר שלך אתה כותב בחן רב ובהומור חד. מה מקומו של ההומור בחייך.
-אני ממוקם בנקודה מסוימת על הקו שבין מילטון ברל )"אני חי כדי לצחוק וצוחק כדי לחיות"), לבין מל ברוקס ("הומור הוא לא יותר מאשר עוד מנגנון הגנה נגד היקום"). קשה מאוד לדייק בנקודה, אבל היא שם משוטטת לה. ההומור מלווה אותי מבוקר ועד לילה או להיפך והוא חלק בלתי נפרד ממני מילדות. עת התחדדו דעותיי, מהלך שרוב מכריי פחות שמחו לו. שכן תמיד התמימות כובשת והסאטירה משבשת, חידדתי גם את לשוני ואני ממצב עצמי היום בתור אחד מגדולי הסאטיריקנים נטולי הקהל שיש בנמצא. אני תמיד אהיה שם להצליף במילה, במקומות הכי כואבים, במילה הכי מדויקת. נקודת השפל והגאות שלי טמונה בריק קהלי, גם אם לא יהיה לי קהל פרט לעצמי, עדיין אמשיך, מה שבטוח, זה שאני וכל מי שאינטיליגנט מספיק, מעורה מספיק ומתוסכל מספיק נצחק יחדיו.
9-האם אתה אכן סבור כי הינך אמן פשוט?
-אני עדיין בלבטים לגבי היותי אמן, פשוט אני בטוח.
10-מהם חלומותיך ושאיפותיך לעתיד.
-אין לי בקשות מוגזמות, להקים משפחה צנועה, עם יקירתי הצנועה, בבית צנוע, בבעלות פרטית, להיות בעל טור בעיתון שייתן לי לצד מטלות העורך איזו שורה להשתלחות ופיסקה ליצירה, לעבוד בחינוך ולבקר בחנות ספרים מדי פעם על מנת שאוכל להציץ בכותר קטנטן וצנוע הנגזר ממילותיי, אלו שאיפותיי, אותן אני לא אנוח עד אשר אשיג, לגבי חלומות? הייתי פוצח בטיול מסביב לעולם, אולי להקים בית מחסה לחיות רחוב, אבל גדול חלומותיי יהיה לעולם לא לדאוג מהמינוס.
11-איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים.
-במקום מסוים במפת השאיפות המצוינת לעיל, לפחות מקווה בכך. ועדיין כאן, חי ובועט בעיפרון ובעט בארצנו היפה.
12-באיזה צבע אתה בוחר לצבוע את המציאות – ורוד, שחור, או אחר?
סגול. הוא ללא ספק הצבע האהוב עליי, בורסיטליות שלו על גווניו השונים יש הרבה אופי, הוא הצבע היחיד בעיניי, כמובן, אשר גם נוכח, גם מקיים וגם מסתיר. היופי הוא שהוא לא תמיד מקיים את הברור מאליו ומסתיר את הברור מאליו, אין לו קווים אדומים, הוא פשוט שם, כמו המציאות. וככל שמעמיקים איתו, ככה הצליל נעשה יותר נעים, ואפילו הצלחתי ליצור מחווה קטנה לדיפ פרפל.
13-ספר את קורותיך.
-קורותיי על רגל אחת (על שתיים זה נהיה בנאלי): בן להורים שהם דמויות מופת, אח לאחים מדהימים, אני ברייה דיי משפחתית בבסיסי, תושב כפר הנוער "הדסה נעורים" במקור, אחד ממוסדות החינוך הכי לא מוערכים במדינה לטעמי. מראות עיני וממה שעברו רגליי במוסדות חינוכיים, הוא מהמקודשים שבהם, רשת הצלה לאחדים ורשת לבלוב ופריחה לאחרים. חולק זוגיות קסומה עם יקירתי למעלה מארבע שנים, בן בכל יום אני מודה מחדש על כך שהוענקה לי הזכות לחיות לצידה, ובפרט ההשראה שהיא משרה עליי. אנו שוכרים דירה בבאר שבע, בעבר גרנו ברמת הגולן, בוגר שנת שירות בעמותת "אחריי", מפקד בסדיר ובמילואים. כותב מספר שנים, באמתחתי למעלה מאלף קטעים הכוללים שירה, מערכונים סאטיריים, סיפורים קצרים, משלים ועוד.
14-מאוד הרשים אותי שירך "ציפור" – מה מקור ההשראה לשירך זה.
-תודה לך, מה שנותן את הטעם בכל ארוחת החטאים הזו שנקראת הציוויליזציה, הדבר המוזר הזה, האהבה. יקירתי, תמיד כשנח חיוכה ובא מזג אוויר מדוכדך אני מזכיר לה שיום יבוא, אם לא אפול על עטי, וייכתבו לה יותר שירים לירושלים. בינתיים, יחסית לעובדה שהיא בשנות העשרים לחייה וירושלים בשלושת אלפים, אני במקום הבירה הייתי מקנא מעט, בן כה וכה, לטענתי יש סיכויים טובים.
15-הנוף האורבאני, האדם והבדידות – כתוב על כך.
-אין דבר שיותר מצער אותי מלפתוח חלון ולראות עיר. האדם בטבעו צריך את המרחבים שיהיו לו לדמיון, הערים, כמו ה"קיוביקלס" אותן קוביות דמויות משרד במקומות עבודה, מגבילות את הדמיון. בתור חולם די רציני, הגבלת הדמיון היא כקו אדום בשבילי, אז נכון, כרגע אני גר עמוק בנוף האורבאני, אבל כל אימת שיש לי פנאי אני רודף את המרחבים הירוקים והים. והם להפתעתי, תמיד במקום בו השארתי אותם. לגבי הבדידות, אנחנו נולדים לבד, ברוב המקרים, והולכים לבד, ברוב המקרים, האדם הוא חיה קהילתית כמובן, אך עצמאית, בדידה ומבודדת בעצמה, בין רבדינו הבדידות שוכנת, אצל כולם, אני נהנה ממנה ומפרה עצמי משתיקותיה. הסוד הוא לא לפחד להיות לבד, להביט במראה, גם בחלל עם מיליון אנשים, אלא אם כן, אתה לא אוהב את הדמות המופיעה בה, לכך יש מספיק אנשי מקצוע שיכעסו אם אגזול כספם, אז אשאיר להם את הטיפול בזה.
16-איך שיר נולד אצלך.
-מכלום ומהכל, ביום שאבין את זה אפסיק לכתוב.
17-התחלת לכתוב כאן באתר ב-2011 ואחר כך עשית הפסקה גדולה, מדוע?
-לצערי, היום העולם סובב סביב שיווק אגרסיבי, אני מנהל דף פייסבוק, עם למעלה ממאה ותשעים קוראים, שמדי פעם מדפדפים בין קטעי, השיווק הזה כבר הוקיר עמי חסדים מספר וקישר אותי למספר גורמים בתעשייה שקראו והתרשמו, נוכח העובדה שזה לא כל חיי אין לי משאבים להתפלג כנהר, אך כשיש זמן, תמיד אני שמח לחזור הנה, למקום בו אנשים קוראים לא כדי לתת לייק או שיתוף, אלא כדי להתענג על המילה העברית.
בכל גיחה לאתר אני נדהם מכמות היצירתיות של האנשים הנוכחים פה, יש לומר שלצד המקום הזה של הרצון להיות הכי טוב, אני פשוט מניח את עיני על המילים ונהנה מכך שיש כאלו יוצרים נהדרים פה. מעט עצוב שזו טיפה בלב אוקיינוס הביב והרבב של התרבות היום, אבל גם טיפה כזו, היא מצרך חיוני וחסר תחליף.
18-אם לא היית אדם מה היית בוחר להיות?
-מעשית, להיות ציפור הוא חלום של כל אדם, אך לנופף כך כל החיים נראה לי מייאש בשלב מסוים, לדעתי הייתי בוחר להיות גל או זרם בים, כוח טבעי שתלוי רק ביסודות הבסיסיים של הטבע, משייט במרחבים, רואה אינספור, ואם נשבר, חוזר חלילה למקורותיו.
19-מה היית לוקח איתך לאי בודד?
-ההיגיון אומר משפחה ואהובים, הרוח אומרת אוסף של הגששים ועותק של הנסיך הקטן, אני יכול להפליג שעות בשאלה הזו, אבל לרווחת עיניכם אסתפק בלדרמן פשוט. ועיפרון.
היצירות האהובות ביותר על טל סיוון
יש ילד אחד, רומנטיקן מקסים, מרטיט לבבות, יש ילד שכלתן שיודע רבות, יש ילד שלא מוותר על ההקשבה ויש ילד שסולם ערכיו בראש מעייניו, עת הוא משכשך במעיין נעוריו. כל אחד בתחומו שואף לגדולות ומביט לאחור ולפנים שוב ושוב, יש קרוב לאלף ילדים, כולם יחדיו במחול מילים מתווים את דמותי, לא היה ולא יהיה ילד אחד אהוב.
