אני מתנדנדת בנדנה, רגליים למעלה ולמטה, ושוב. הרוח דוחפת אותי קדימה והקצב מתגבר. שעה יפה, השעה הזאת, כשהשמש מתחילה את מסלולה מטה ומטילה צל על כל אבן קטנה. השמיים בהירים ועננים לבנים ועבים צפים בצורות משונות מעלי, כל פעם אני זוכה רק למבט חטוף של עננים דרך העץ שעליו תלויה הנדנדה. יש כמה עננים דקים ואפורים שמעטרים את הלבן והתכלת ומוסיפים עוד צבע לעולם. הם יותר קרובים אלי וגם יותר קסומים.
רוב האנשים לא יראו את היופי שבעננים או בכלל, בדברים פשוטים, אני כן.
רוב האנשים יחשבו שמשהו קסום זה טלפון משוכלל או הרבה כסף, אני לא מסוגלת לראות את היופי בזה, כי כשאני מסתכלת על דברים כאלה כל מה שאני רואה זה חפץ נחנק בין שקרים. אני רואה את האמת.
אני למדתי שהאמת, ברגע שרואים אותה, מגלה שקרים שנערמו זה על זה ביסודיות במשך שנים רבות כל כך עד שמה שמתחת חדל מלהתקיים.
לי ניתנה היכולת לראות את האמת והיא למדה אותי שאנשים מעדיפים לחיות בשקר מאשר לראות את האמת.
בני האדם פיתחו שנאה לאמת, יש כאלה שמפחדים ממנה ויש כאלה שפשוט לא מודעים לה. אנשים מאמינים למה שהם רוצים להאמין, והשקר נותן תמונה יותר יפה, לפחות בהתחלה. שקר הוא כמעט כמו המראה של יפעת* הוא מראה לנו מה שאנחנו רוצים לראות, הוא מראה לנו דבר יפיפה וכל כך טהור עד שאפילו מי שמתחיל לחשוד שקורה משהו אחר, שרימו אותו, מסתכל פעם אחת על השקר ומתמכר, אז מי כבר יאמין לי שאני אומרת משהו על האמת?
עד להיום בבוקר תפקידי היה מיסיונרית. מיסיונרית של האמת, הפצתי אותה לכולם, בתקווה שמישהו יאמין לי. כשגיליתי אותה, פתאום נראה שכל העולם שונה לגמרי, כמו להוריד משקפי שמש, האינסטינקט הראשוני זה להחזיר אותם חזרה אבל אז פתאום רואים הכל באור שונה, רואים שהמשקפיים רק השלו אותנו ושהעולם שאנו חיים בו הוא אחר לגמרי. יש עוד אנשים כמוני, הם המשפחה שלי, הם היחידים שבאמת מבינים.. מסיבה כלשהי רק ילדים ואנשים מבגרים יכולים לראות את האמת, כל השאר אטומים, או מפחדים, או, שלא כמו כל המבוגרים, הם פשוט עדיין לא ראו את הצדדים המכוערים של השקר. רק ילדים הם מיסיונרים המבוגרים לא יכולים, כי בני האדם חושבים שמי שקרוב למותו ומדבר על משהו שהם לא רוצים לשמוע עליו הגיע הזמן להכניס אותו למוסד, והמוסדות שאליהם מכניסים אנשים מבוגרים מלאים בשקרים שדחסו אותם עד שממש אי אפשר להיכנס.
עד היום בבוקר עזרתי לאנשים לפקוח את העניים, לראות את מה שאני רואה עד שלפני כמה שבועות מקרה של צעיר אחד שברור שהיה מודע לאמת, אך התכחש לה העיר את עניי שלי- מאוחר מידי. בני אדם הם עבדים לשקר בדיוק כמו שבני ישראל היו עבדים במצרים- הם ידעו שמגיע להם יותר, הם ידעו שהחיים שהם חיים לא אידיאלים אבל אף אחד לא עשה כלום. ככה גם העולם שלנו. במשך כמה שבועות נאבקתי עם עצמי עד שהיום בבוקר ישבתי עם המשפה שלי ואמרתי להם את זה, אמרתי להם שהאנשים שיודעים מהי האמת הולכים ומתמעטים מיום ליום, אמרתי להם שלדעתי כבר מאחר מידי, סיפרתי להם על תחושת הייאוש שאוכלת אותי מבפנים סיפרתי להם את האמת שלי והם בלי למצמץ אמרו לי שחבל שאני מרגישה כך, שאני לא חייבת להיות שם אם אני לא רוצה ושאוכל לחזור מתי שארצה אבל עכשיו הגישה שלי לא רצויה שם! אז הלכתי.
אני רוצה לעצור את הנדנדה אני מבקשת בשקט מהרוח שתפסיק לנדנד אותי והיא נעלמת כלא הייתה אבל לא שוככת, כמו תמיד, להיפרד ולייבש את הדמעות הבודדות שהצליחו לעבוד את המחסומים שהצבתי. הנדנדה עצרה אבל אני ממשיכה לשבת. אני חושבת על המשפחה שהייתה לי, על המיסיונרים שמנסים להפיץ את האמת אבל בעצם הם מכירים רק את האמת השטוחה, זאת שגם אני הכרתי ועדיין מכירה, על הדברים הקסומים בעולם שנחבאים תחת ערימות שקרים, אבל אף אחד מהם לא יודע את האמת העמוקה- העולם כנראה לא ידע לעולם מהי האמת.
