כאב השואה צורב בה, היא ידעה שכול ואובדן, וברור לה מעל לכל ספק-שארץ ישראל הוא המקום שלה. הכירו את נורית ליברמן שחדרה ללבנו תוך זמן קצר מאז הצטרפותה לאתר.
1-"כדי לשנות צורה צריך למות תחילה," כך את כותבת בשירך העוצמתי: מטמורפוזה. מהו השינוי המהותי שאמור להתרחש, וכיצד הוא מתאפשר לטעמך?
קשה להשתנות, אפשר לעשות ניתוח פלסטי ולשנות פנים וצורת גוף - שינוי חיצוני. שינוי פנימי יבוא אם נצליח להשתחרר מן העבר ומזיכרונותיו, אבל הפרדוקס הוא שאנחנו שבויים שלו. שינוי הוא ביטול האישיות הקיימת, זה לעבור ממימד אחד בזמן ובמקום, וזה מפחיד.
2-ביקורך באוקראינה הותיר בך רשמים עזים. שתפי אותנו בהם בבקשה.
קשה בכמה מילים לתאר את אוקראינה. אני נחתתי בקייב והמקום הראשון שראיתי היה גיא ההריגה בבאבי יאר. הזעזוע היה קשה, את השיר כתבתי ברגע שהתיישבתי באוטובוס שלקח אותי משם - לא יכולתי לעצור את הרגש בתוכי. אוקראינה היא אנטישמיות שקיימת לאורך ההיסטוריה, בוגדן חלמניצקי (הפורע הידוע ביהודים) הוא גיבור לאומי ופסלו מוצב בכיכרות הערים. אוקראינה היא גם ערש תנועת ההשכלה. היא גם מקום של יהדות מפוארת שהושמדה. הסתובבתי בבתי קברות וקראתי את הכתוב על המצבות - זו שירה צרופה. זהו מקום הולדתו של הבעש"ט שהיה יהודי אמיתי ומנגד - עבודת אלילים (לדעתי) שמתקיימת באומן על קברו של קברו של רבי נחמן מברסלב. אוקראינה היא ארץ יפה עם יערות ונהרות רחבים, עם כנסיות וקתדרלות יפות, אוכל טוב ונשים יפות יפות.
3-כתבי על רשמיך מן העיר אודסה.
כשהסתובבתי בעיר ראיתי בכיכר את פסלו של באבל ונזכרתי בסיפורי אודסה שלו. והעיר קרמה עור וגידים והייתה בעיני כאישה שלבשה את מחלצותיה לקראתי, בניין אופרה מרשים מוקף בבנייני בארוק מרהיבים. ראיתי אותה מנסה לכסות בקצת פודרה וסומק את הקמטים האפורים שהשאיר השלטון הקומוניסטי בפניה. גם לא יכולתי לנתק אותה מעברה, עבר מפואר. תנועת ההשכלה ששינתה את פני התרבות היהודית. וכמובן שגם כאן מצוין סופה המר של יהדות מפוארת באנדרטה עליה דמויות ערומות של גברים ואישה המנסה לכסות את מבושיה ואחרת מסתירה את עיניו של בנה.
4-עד כמה מקומה של השואה עדיין נטוע בחיינו הקולקטיביים – כיום.
אני חושבת שהשואה איבדה קצת מהעוצמות שהיו לה בחיינו כאן. נכון שמציינים את יום השואה, לומדים בבית הספר, משלחות של בני נוער יוצאות למצעד החיים בפולין. ביום אחד בשנה עדיין הכול עוצר למשך שתי דקות דומיה. אבל כשמזכירים את השואה באו"ם או במקומות אחרים זהו צורך פוליטי כזה או אחר, וכשצעיר ישראלי מוציא דרכון פולני או גרמני כי זה נוח בעולם - אז השואה איבדה את מקומה.
5-האם אירועי השואה המזוויעים מובילים אותך למחשבות על טבע האדם?
גלי יכולתי לתת לך תשובה מושכלת על טבע האדם, לספר לך שכבר בתורה נכתב "יצר לב האדם רע מנעוריו". להגיד שלא כולם איבדו צלם אנוש, שאסור לעשות הכללות, ישנם גם אנשים אחרים. אבל גלי יקירתי, עמדתי בפולין במקום יפה, יער ירוק עד ומרבדי פרחים בין העצים וביניהם גם שטחים חשופים שפעם היו שם בורות גדולים שלתוכם נזרקו גוויות של אלפי ילדים יהודים שנרצחו - יער הילדים קוריאים למקום היום (השם טוב לתיירות הפולנית). הייתי בפונאר שבליטא - כיפות האדמה שכיסו את גוויות עשרות אלפי היהודים שנרצחו, קעורות כעת, הבשר שימש דשן לצמחי היער והאדמה הפורייה מצמיחה תותי-בר כמו טיפות של דם. הייתי בבאבי יאר, הייתי בטרבלינקה, הייתי במיידנק שם ישנה גבעה של אפר בני אדם מתחת כיפת בטון וריח העשן עדיין באוויר, הייתי באושוויץ ראיתי מקלחות של גד ומשרפות, ושם גם במשרד מסודר קיבלתי את המספר שהיה לסבתא שלי על היד. עכשיו גלי לי גלי - אלו מחשבות עולות בראשי על טבע האדם.
6-את התואר: "אדם", למי ניתן להעניק לפי דעתך.
אדם - סוקרטס טען כי התואר אדם ניתן לפילוסוף. קירקגור אמר שהאדם הוא בעל גוף ונשמה, קודם הוא קיים ואחר כך הוא הופך להיות בעל משמעות, בעל החרות לבחור. רודן פיסל את האדם החושב. בשבילי אדם הוא מישהו שיש לו היכולת להשתמש בכלים התרבותיים בצורה הטובה ביותר, מישהו שיושיט יד בעת צרה, שידע לחבק כשצריך, שיבין שיקשיב ושיאזין. שתהייה לו אמפטיה לכל בני האדם.
7-ידעת בחייך שכול ואובדן. האם תרצי לשתף אותנו ולהעניק קווים לדמותו של אחיך?
מוקי היה אחי הצעיר (הוא נשאר תמיד צעיר), אחי היחיד, 13 שנים הפרידו בינינו. הוא שרת בנח"ל בשריון. היה קומונר בסניף תנועת הנוער העובד והלומד בחולון. כשפרצה המלחמה הוא היה בבית בחופשת שחרור, והיה אמור להתחיל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. בטרם קראו לו הוא מיהר למלחמה והצטרף לגדוד שריון של חטיבה 7 שעבר את התעלה. שלשה ימים לפני הפסקת האש הטנק שלו נפגע מטיל והוא נהרג. כשפרצה המלחמה אני הייתי בהריון, בני הצעיר אחיקם, נולד בד' באייר (יום הזיכרון לחללי צה"ל) חצי שנה לאחר נפילתו של אחי.
8-כיצד מתמודדים עם כאב כה עמוק?
אין לי נוסחה כיצד מתמודדים עם אבל ואובדן. האבל שלי התבטא בכעס. כעסתי על אחי שהשאיר אותי לבד לטפל בזוג הורים שכולים, ואני בראשיתו של הריון. לא יכולתי לבכות כי שני ילדים קטנים צפו בי והיו זקוקים לחיוך ולחיבוק. בליליה כשהילדים ישנו וגם אישי נרדם הייתי קמה וכותבת. התכתבתי עם אלוהים שלא היה לי, והוא שימש לי שק חבטות - זה עזר, ויכולתי להזדחל חזרה אל מתחת לשמיכה ולבכות בדממה.
9-מהו המקום האהוב עליך ביותר בעולם כתיירת, ומדוע.
שאלה קשה, טיילתי המון בעולם. ראיתי פירמידות במקסיקו וקרחונים באלסקה. ראיתי הרי געש באיסלנד ואת החומה הסינית. נסעתי בדרך המשי וראיתי מקדשים בהודו, ראיתי את את הספינקס במצרים ואת הפירמידות (מבחינה הסטורית מצרים היא המקום המרתק ביותר שראיתי). אבל תני לי לשבת בבוקר בכפר קטן בפרובנס, לשתות קפה ולאכול קרואסון טרי שזה עתה נאפה, להביט בשמים הכחולים ולחשוב על מונה או ואן גוך או על סיזן שישבו תחת אותם שמיים וציירו אותם. או להגיע לקוסקו שבפרו לשבת בכיכר, לנשום אויר דליל שמכריח להרחיב את בית החזה ולהביט למעלה בקונדור הדואה בשמים.
10-מהי ישראל עבורך.
אספי את כל הקלישאות על בית ומולדת ואין לנו ארץ אחרת - זו ישראל בשבילי זוהי האמת שלי. עשרות פעמים טסתי לחו"ל, טיילתי ברוב ארצות העולם, ועדיין כשאני חוזרת הביתה, הרגע בו המטוס מתקרב ורואים את פס החוף, אני לא מתביישת לומר שאני מתרגשת כאילו זו הפעם הראשונה. אין לי מקום אחר לחיות בו - וזו לא קלישאה.
11-ספרי על תחביב הציור והפיסול שלך.
הציור והפיסול זו דרך ביטוי של רגשות. אצלי גם הפיסול וגם הציור זה סיפור וזה שיר. להשקיע את הידיים בחומר, ללוש אותו בעוצמה להכות בו בו בכעס לשחרר את המתח הכלוא בגוף, ואחר כך בעדינות ללטף אותו ולהוציא מתוכו ברכות את הדמות ואת הסיפור. גם בציור יש שאני מורחת צבעים במרית או במכחול בכעס ובעצמה, גלי ים מתנפצים אל החוף, ויש ואצייר אדווה קלה בתנועה קלילה.
12-במה שונה אמנות הכתיבה מן האמנות הפלסטית בעיניך.
השוני הוא בחומרים בהם משתמשים. אמנות הכתיבה לא דורשת חומרים ספציפיים. עיפרון או עט, נייר ואפשר להתחיל. (יש בינינו שעדיין כותבים בעט ולא רק מקלידים). אפשר לכתוב בכל מקום, בבית ובחוץ, תוך כדי נסיעה וכשצריך להקשיב לשעור משעמם.גם החושים המשתתפים שונים, כמו חוש המישוש והראייה משמשים בעיקר את האומנות הפלסטית, אמנם מול הטקסט הכתוב הם נמצאים כשעוצמים את העינים ורואים וחשים את הכתוב (נסחפתי).
13-ספרי לנו בבקשה את קורותיך.
נולדתי לפני 72 שנים בתל אביב. לימודי כללו לימודים בסמינר לוינסקי ותואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל. עד יציאתי לפנסיה עבדתי בבית ספר תיכון (פיטמן) כספרנית ומרכזת בחינות הבגרות. אני נשואה, יש לי שלושה ילדים - שני בנים ובת, ואחד עשר נכדים. אני מציירת ומפסלת בחומר, כותבת שירים וסיפורים לנכדי הקטנים. מטיילת הרבה בעולם - אוהבת את המראות ההיסטוריים ואת הטבע, שאותו אני מרבה לצל, גם את הטבע האנושי.
14-"חורף 1942" שיר מיוחד במינו וחזק, כיצד הוא נוצר.
כשבתי הייתה צריכה לכתוב בבית הספר עבודת "שורשים" היא באה אלי לקבל חומר. תגובתי הראשונה הייתה, 'אין לי שורשים'. גם כתבתי לה בצורה קצת אכזרית על חסרונם של שורשים בחיי. היא ,שהייתה ילדה בת 12, לא הבינה את אמא שלה, ובקול בוכים אמרה לי שאינה יכולה לתת את התשובה הזו למורה. ישבתי עם אבי והתחלנו ללקט את קטעי הסיפורים ששמעתי (לא תמיד הבנתי) מסבתא שלי שדברה פולנית. רסיסי סיפורים על עזיבת הגטו, עם בגדים חמים כמו שאמרו הגרמנים. בנעל הטמין סנדלר יהלום שהוציאה מתוך השיבוץ בטבעת. בדרך - כשראתה איך יורים במפגרים, היא שמטה את החפצים אחד אחד, בצד הדרך, שלא יאטו את צעדיה. והיא לא ידעה שבאוישוויץ לוקחים הכל - כולל הנעלים עם היהלום שבסוליה.
15-הידיעה כי המוות הינו חלק בלתי נפרד מחיינו, היכן היא מותירה אותנו בכאן ובעכשיו?
לחיות וליהנות מכל מה שהחיים מציעים לנו. מים רוגע או סוער, מפרח שפורח ואת ריחו נותן לנו. לראות סרט ולצאת לטיול. לקרוא ספר ולכתוב שיר. להספיק להגיד לאדם אהוב עד כמה אוהבים אותו. זו אולי אינה תשובה מושכלת לשאלה קשה אבל זה מה שכרגע היה לי בלב.
16-"מפתחות," התייחסי לשיר זה וכתבי איך וכיצד ננעל שער הלב.
פגשתי פעם ילד קטן ממרר בבכי כי איבד את מפתח הבית, ואמר שאמא תכעס ואפילו תעניש אותו. "והיה שם גם המפתח של הדואר" הוסיף ואמר כדי להדגיש את גודל האבדה. באותו רגע חשבתי - על מה הוא בוכה? אפשר להזמין מנעולן שיפרוץ את הדלת, שיתקין מנעול חדש עם מפתח חדש. וחשבתי על השער שאי אפשר לפתוח אותו כשנועלים אותו באמת, זה של הלב. חשבתי על סבתי שבאה מן הגיהנום - היא הייתה חיבת לנעול את לבה כדי לחיות. כשנפל אחי, אבי כמעט איבד את חייו כי לא נעל היטב את שער לבו. אני השארתי את המפתח נעוץ במנעול הלב. אני שימנתי היטב את המנעול כדי שהמפתח לא יתקע ואוכל תמיד לפתוח ולגעת באהבות שאספתי וטמנתי שם במשך השנים, ולפעמים בעדינות לגעת גם בכאב.
17-האלוהים – האם הוא קיים עבורך והיכן ממוקמת האמונה בחייך.
אלוהים אדירים! איזו שאלה קשה את מפנה אלי. היחס שלי לאלוהים הוא מאד אמביוולנטי. אלוהים - זה שמפנים אליו את התפילות לא קיים עבורי. אבל ישנו אלוהים אחר, ראיתי את סבתא שלי, עם מספר כחול על הזרוע, עומדת ביום כיפור בבית הכנסת, ובלי לדעת עברית על בוריה, הפכה דפים במחזור והתפללה. לא הבנתי לאיזה אלוהים היא מתפללת, לזה שגרם לכל משפחתה להעלם? או לזה שהביא אותה אל בנה ושיש לה נכדה, ויש עתיד. כשחשבתי על זה התחלתי לצום יחד איתה ביום כיפור ולעמוד בבית הכנסת ולפנות כלפי שמים ולבקש ממנו "בעת נעילת שער פתח לנו שער..." זהו הרגע הקצרצר שבו מתמקדת האמונה שלי. זה רגע שאם ממצמצים אפשר לפספס אותו. אבל אני זקוקה לו כי אחרת איך אוכל להתקיים בלי אלוהים שאוכל להפנות אליו את כעסי.
חמש היצירות שנורית אוהבת במיוחד
אתחיל בשיר ששלחתי היום "דיוקן בצבעים".
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=85239
לפני כשלוש שנים רציתי לצייר דיוקן של אחי. כשחיפשתי תמונה לפיה אוכל לצייר, גיליתי שאין אף תמונה בצבע, כל התמונות בשחור לבן. הייתי צריכה להמציא את הצבעים שלו מחדש. הדמות שלו בשחור לבן התקבעה בזיכרון. ואז בלהט הכאב והתסכול כתבתי וגם ציירתי, וביחד עם תמונה שלי, ברשותך אני שולחת גם צילום של הציור שציירתי.
