כח היצירה/תמיר לוי

·         Tammiro Levi‎‏

·          

אני קורא על האונס הקבוצתי בהודו ואז רואה תמונות מההפצצה על המאפייה בסוריה, נזכר בוידאו מהלינץ' ברמאללה ואז זוכר אירועים פי אלף יותר קטנים שקורים כשבני אדם מתנהגים כמו חלאות. 
ואני חייב לשאול את עצמי: מה יאזן את המאזניים לחיים שיש בהם אור ונשימה כמו שצריך אם הגישה המעשית והפרקטית של המציאות אומרת שמאחורי כל הנאה יש גרזן שעומד ליפול, מאחורי כל אהבה בין אם משפחה או זוגיות מסתתר המוות עם אבל בלתי נתפס - מה יעמוד במשקל שימנע מבנאדם להמשיך את החיים גורר את עצמו כמו זומבי עצבני? 
מה יאזן את הכל כשאתה יודע שכל מה שקירבת ללב מסתיים מתישהו בעצב ואבל שלך או הצד השני? כשההיסטוריה לא בדיוק ממליצה על העתיד על איך שאנחנו מתנהגים? ואני לא מדבר על פסימיות או מלנכוליה סטייל טינאייג'ר.
התשובה היחידה שאני מוצא היא מילה קצת פלצנית אבל נכונה בכל מקרה: "אמנות".
הדבר היחיד שנותן לך כוח ודלק זה יצירה. 
זה יכול להיות סיפור די בינוני, מוזיקה מבולבלת או תסריט חצי אפוי או שירה או וואטאבר. 
כל מי שיצר משהו בלי קשר לרמה - מכיר את התחושה כמה דקות אחרי. יש כוח. 
בני אדם מחפשים 3 דברים בדרך כלל בחיים: זוגיות|משפחה, ביטחון כלכלי ואיזו יצירה משלהם. רוב האוכלוסייה משיגה אחד או שניים מהרשימה ופורשים. 
זה לא עניין של תקווה בכדי לאזן את המאזניים אני חושב, תקווה יכולה להיות קטליזטור ליצירה לא יותר. איפשהו יצירה מעניקה משמעת עצמית שמוטמעת עמוק מאד במבנה ועצם העובדה שאתה לא יכול להתעלם מן המציאות לא אומרת שאתה לא יכול לייצר איזה משהו ממנה, לקרוע איזה נתח לשימוש בחיים הזמניים שלך בשביל דלק. מתישהו האבל האמיתי (לא המעושה שמבוסס על אוננות עצמית ואובדן קומון סנס לטובת אגואיזם) יגיע - כמה שאתה מתחמש ביצירה - ככה יהיה לך כוח להרים עצמך מגרירה עצמית בבוץ של הזיקנה (שבמדינה הזו יש לה נטייה להיות משפילה) . 
אני לא מגלה פה את אמריקה - כל מי שהלחין מנגינה, כתב כמה מילים או צייר משהו (גם אם בחושך) - בדיעבד לא היה יכול לדמיין את החיים שלו אם זה היה נעלם מההיסטוריה האישית שלו.
אז אונס בהודו,הרוגים בסוריה,לינץ' ברמאללה - הכל נמצא בוריאציה מסוימת גם פה בישראל כמובן. מה נשאר לך לעשות חוץ מלייצר משהו מה? עכשיו או אחר כך