1-ספר על עצמך
שמי תומר קליין , אני בן 35 במקור מעכו, גר בחיפה מזה 5 שנים אחרי סיבוב בבאר-שבע ובראשון-לציון. נשוי 4 שנים אבא לילדה בת 3 ותינוק בן חצי שנה. מהנדס כימיה בחברת הנדסה.
2-כיצד הגעת לאתרנו.
מספר שנים לא כתבתי כמעט, ולקראת יציאת הספר פתאום שוב עלתה בי מוזה. מכיוון שמספר אתרים שבהם כתבתי נסגרו או שהפעילות בהם מועטה, חיפשתי בית חדש ומסתבר שמצאתי.
3-מהנדס כימיה וכתיבה – איך מערבבים את שני החומרים האלה.
מערבבים היטב לפני השימוש. וברצינות, מבחינתי מדע ואומנות הם שני צדדים של אותה הסקאלה, וזה משתלב מצוין, בשניהם צריך יצירתיות, מחשבה עצמאית, סבלנות. הכי טוב שילב זאת לאונרדו דה וינצ'י שהוא סוג של מנטור עבורי. חלק מהשירים שלי גם יש בהם אלמנטים מדעיים.
4-שינויים ותמורות בחיינו – כיצד זה מתרחש בעיניך.
שינויים יש כל הזמן, כל פעם עובר פרק, נסגרת דלת ונפח חלון כמו שאומרים, אני בן אדם דיי סתגלן ודיי מתאים את עצמו למציאות.
5-האם האדם חייב לחטוף "מכות" כדי לצמוח, לדעתך.
במידה מסוימת כן אבל לא חובה. זאת אומרת שמכל דבר קשה שעברתי למדתי משהו זה בעיקר בעבר אני מתכוון, היום החיים שלי מאוד מאושרים.
6-מה דעתך על משפטו של ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי."
זה בהחלט נכון כמו שאמרתי קודם כל יום החיים הוא שיעור וגם מהדברים הפחות טובים לומדים.
7-בשירך "קעקוע" מצאתי קשר הדוק בין אהבה לאהבת הכתיבה. האם כך גם אתה חש?
בוודאי, אהבה וכתיבה אלו שני הנושאים שחוזרים הכי הרבה בכתיבה שלי וגם תמיד העסיקו אותי, אני אדם רומנטי, אבל לא במובן של מחוות גרנדיוזיות אלא יותר בדברים הקטנים. במובן היותר רחב אני בן אדם מאוד פרגמאטי ולא עם מחשבה רומנטית על החיים אבל גם אופטימי, אני יודע שזה לא הכי מתסדר אבל לדעתי זה חלק מהמורכבות של החיים.
8-מהי הכתיבה עבורך, מה היא מעניקה לך?
הכתיבה עבורי היא תרפיה, דרך לפרוק החוצה את הרגשות ואת המאוויים.
9-מתי גילית לראשונה כי הכתיבה היא חלק בלתי נפרד ממך.
לדעתי בערך בגיל 20 אז ממש נכנסתי לנושא של הכתיבה ועם "גילוי" הפורומים אז גם התפתחתי למקומות אחרים.
10-מהם מקורות ההשראה שלך.
אין לי מקור השראה קבוע, אני מניח שאני שואב מהחיים וגם מהדמיון , לא כל שיר הוא בא ממשום ממש אישי אולי יותר מתת המודע.
11-איך שיר נולד, מהו המקום האהוב עליך ביותר לכתיבה, וכמה זמן לוקח לך לכתוב ולחוש כי היצירה ראויה והסתיימה.
אני מתחבר לאיזה משפט או רעיון או צמד מילים או ביטוי וזה פורץ בי איזה מחסום סוג של ברז שנמצא במצב של טפטוף ואז אני מתחיל לכתוב, לרוב השצף נגמר ממש מהר. לפעמים היצירה נשארת כמו שהיא, לפעמים זה דורש עריכה, אבל הכתיבה עצמה היא אינטואיטיבית מתת המודע. אני נותן למחשבות לזרום על "טיס אוטומטי".
12-בימים אלה אתה עומד להוציא ספר שירים לאור-שתף אותנו בתהליך, בתחושותיך בנוגע לכך.
את האמת זה התחיל כמו חצי בדיחה ואפילו לא שיתפתי אף אחד בהתחלה, ראיתי את הפרסומים של סטימצקי על החממה ובדקתי באתר אינטרנט בכלל לא ידעתי שניתן להוציא ספרי שירה בפרויקט הזה. עברתי תהליך של לקטורה ועריכה ולא לאט ההכרה חדרה למוחי שזה באמת הולך לקרות . זה היה חלום שלי כבר שנים. אני ידוע שהסיכוי שההשקעה הכספית תשתלם כלכלית הוא אפסי אבל זה יותר לנפש ולנפש אין מחיר.
13-מהו חלומך הכמוס ביותר.
אין לי משהו מוחשי זה יותר לחיות את חיי בשקט עם המשפחה שלי , חיים רגועים.
14-היכן אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום.
בערך באותו מקום, אולי עם עוד ילד.
15-עבר, הווה, עתיד-היכן אתה בוחר להיות.
הווה. אני חי כל יום ביומו לא מתעסק בעבר יותר מדי וגם לא הוזה את העתיד זה מאפשר לי להיות אופטימי אך פרגמאטי בעת ובעונה אחת.
16-הרחב את מחשבותיך, בעקבות שירך: "היום הקצר בשנה." הזמן ומיצויו, מה מאותת לנו יום שכזה.
שצריך לנצל הזדמנויות כי לפעמים הן חולפות ולא חוזרות, מצד שני גם עם פספסת אולי תבוא הזדמנות אחרת מכיוון שונה שדווקא תהיה יותר טוב כף שכל הקרבה לטובה
17-אופטימי או פסימי – היכן אתה על הסקאלה הזו.
אופטימי מאוד אבל לא חי באשליות תמיד יש לי את גבול הפרגמאטיות.
18-אם היית צריך למפות את חייך לפי סדר עדיפויות, כיצד היית עושה זאת?
משפחה מקום ראשון.
אחרי זה עבודה כי מה לעשות צריך להתפרנס.
לאחר זה תחביבים, כתיבה מוזיקה קריאה.
19-מיהו המשורר האהוב עליך ביותר, ומדוע.
עמיחי. המשורר המודרני האמיתי הראשון שקראתי וגם מאוד מתחבר לכתיבה שלו מבחינה סגנונית ורעיונית .
20-מיהו הסופר האהוב עליך ביותר, ומדוע.
קורא בעיקר מדע בדיוני ופנטזיה או כמעט אך ורק. מתקשה להתחבר לספרות ריאליסטית, הסופר האהוב עלי הוא אופיר טושה גפלה שנע על הגבול בין האמיתי למדומה והוא מאוד יצירתי ושונה והוא סוג של מודל לחיקוי עבורי.
21-מדוע בחרת להשתמש בניק: "סהרור."
סיפור קצת מוזר, בנערותי וגם בשנות ה 20 המוקדמות שלי הייתי מצ'וטט הרבה בצ'טים אל תוך הלילה וכך הדבקתי לעצמי את הכינוי הזה, כשהתחלתי לכתוב בפורומים עוד בשנת 99 החלתי לשמור על הכינוי. הסיפור היותר מוזר שב"פורום סמי" הידוע לשמצה מישהו גנב לי את הניק ופרסם שירי זימה כאילו בשמי, למזלי מישהו העיר את תשומת לבי לעניין. בינתיים הפורום הזה נסגר.
חמש היצירות האהובות ביותר על סהרור
1. מתוק למות בים, שיר הנושא מתוך הספר - לדעתי השיר הכי טוב והכי מדויק שלי ובנוסף יש בו מן המיתולוגיה היוונית שהיא מאוד אהובה עלי
מתוק למות בים,
אולי, זה הדבר היחיד
שנותן קונטרסט למלח
העיניים שלי כבר עייפות ממלחמות
אולי הגלים
ישמשו לי ככרית בשנת הנצח.
נפטון עצר אותי
משקיעה במחשבות
נתן לי רמז לא ברור
על אהבה או אולי
על תשוקת מעמקים .
האלים אינם זקוקים לרחמים
יש בהם
מן מתיקות צינית
ההולכת לפניהם
אבל אני
נשבר על חוף בודד
זורק עצמי אל החולות.
להיות גיבור טרגי
זו מעמסה לא קטנה
אנטיגונה למדה זאת
על בשרה,
אף אני
חרוך כבר
מנזקי השמש והזמן
2. הזמן הזה
הזמן הזה הוא חור בתוך הלב שלי
מן מתיקות הנובעת מתוך האפלה.
הזמן הזה הוא מחשבות וצעקות
שלא חלפו מאז
שהעולם נברא או
נעצר
בגל של אהבה.
ניסיתי למלא עצמי ברגעים
לתפור אותם כמו חליפה מוזמנת
היטב למידתי,
אך בעולם הנקודות מתבלבלות
נושקות למציאות
בדרך ללא דרך
ואני פה רק תייר שמזדמן
מזוודותיי ארוזות למשעי.
נכתב בתקופה קצת עצובה בחיים שלי הייתי רווק שמחפש אהבה ולא כל כך מצאתי
3 הרהורי יומולדת 29
שיא המשבר בחיים שלי , חודש אחרי זה הכרתי את אשתי.
שוב חולפים הימים החמים
מתקרבים שעות התום
של ימי בריאתי
שוב מועדים לשמחה
מהפנים אל החוץ
מסב את נפשי לשולחן ערב חג
כסאות מיותמים למטעמים של שבת.
שוב חוזר גלגל העונות על צירו
מתהפך בין קטבים
ולוכד רגעים בסיבוב
השניות מתארכות מואצות מסביבי
עד כי אורות הרחוב הופכים קווים דקים
מתרוצצים
היום והלילה שלי
מתנשקים על גבול השוויון הסתווי
יינג ויאנג בריקוד אין סופי מתחדש
מחשבתי שוב כבדה,
עוד יום הולדת חלף לו ביעף
שנת שלושים חדשה
לפתחי
4. הכי טובה
השיר הראשון שכתבתי לאשתי
רוצה לחבר לך מילים
לחרוז חרוזים במשקל משתנה
לחבק אותיות עירומות לעורך
כמתנת נדרים.
תמיד היה לי קל
לכתוב על אהבה
ואת, האהבה הכי טובה שהייתה לי
5. המשורר
שיר שמבטא את הקושי שבתהליך הכתיבה
אני חי יום ביומו
מנסה להחזיק את הקרקע
מתחת לרגליי
כשנפשי כלואה במסדרונות ללא סוף
מתקשה להשלים עם תחושת הניכור
הדרושה להישרדותי.
ממעוף הציפור
אני מבין את הדחף מאחורי המילים
השומרות על שפיותי בעולם מטורף.
ובאותיות שנכתבו בדם
המגנות עלי בגופן השברירי
שלא אצעד אל מעבר לתהום
מקריבות מעצמן משמעות.
ואני המשורר
הנלחם בתחנות רוחי
מוצא בכתיבה את מפלטי היחיד
זה שנשאר ללא מגע יד אדם
טהור ובתולי כמו באותו יום של גילוי
בשורת יצירה ראשונה.
