בלון כחול.

הוא התקרב ושאל את הילדה אם היא תעדיף בלון כחול או אדום, ראיתי אותה מהססת רציתי לצעוק לה שאימא הזהירה אותה שלא תדבר עם זרים.

אבל באמון התמים הזה שיש לילדים אי אפשר לפגוע, גם לא באזהרות החמורות ביותר. היא אמרה לו שהצבע לא משנה, היא הצביעה על הבלון הגדול ביותר והוא אמר לה שכדיי לקבל את הבלון היא תצטרך לעשות לו טוב, כמו שהוא עושה לה כשהוא מביא לה בלון.
היא התקרבה לחבק אותו כמו שאימא לימדה אותה שעושים לאנשים שאוהבים, והוא אמר לה שאם היא תבוא איתו היא תקבל עוד בלון.
ראיתי אותה מסתכלת עליו בעיניים נוצצות כאלה של ילדה. היא חיפשה אותי, אבל הלילה היה אפל מדיי מכדיי לראות אותי מסתכלת בה.
הייתי מתה לצרוח אך שום קול לא בקע מגרוני רק רצון נואש להציל את הילדה הזו.
רציתי לרגע שפחדיי יהפכו לחשופיות קטנות שאוכל לקחת מן המלח שזרו לי על הפצעים כל השנים ולהרוג את כל הסיוטים שמטיילים מעל הראש של הקטנה הזאת.
היא הלכה אחריו.
היא הלכה.
לא ראיתי אותה מאז.
פה ושם עוד מהלך לו גוף שמזכיר את שלה, אולי יותר נכון פנים שבתווים מזכירים אותה.
אך לא אותו החיוך, לא אותה ההבעה.
הילדה ההיא מתה באותו הלילה, נרצחה באכזריות. בלי שאף אחד יראה, נלקחה לה הילדות בשניות ספורות, ולא נשאר דבר.
חוץ מהכמיהה הזו למות, לאט, לאבד הכול, לאבד מה שנשאר, שאריות של חיים.
כשהיא בוכה לי בלילות אני נקרעת, יודעת שאין לי את האפשרות לחבק אותה, היא מספרת לי, איך היא מרגישה שהעולם סובב סביבה והיא סתם ניטראלית בנוף, תקועה ללא סיבה. מחייכת לפי הוראות שמישהו לא ברור הכתיב לה.

בובה כזו יפה,
שפתיים אדומות ועיניים כחולות כאלו גדולות
כולם אוהבים, כולם מחייכים, 
משתמשים.
מואסים.
והיא נזרקת לשולי החדר וקצת חשוך,
ומרימים אותה רק כשעושים קצת סדר.
אם לא היא נדחקת ועושה כאילו הכול בסדר.
ונשארת רק בובה,
והיום אין בה אפילו טיפת אויר,
כמו אותו בלון.

ואני רק שומרת בתיבה קטנה בין חלומות שלה לייסורים,
את הכוח הזה שמחזיק אנשים חלשים
עוד לחיות,
כבר לא ישברו אותה זיכרונות,
ועוד צלקת או שניים לא תשנה את מי שהיא,
אם היא רק תגלה, את התשובה לשאלה שנשאלת בכל לילה.
מי היא?