שקדיה

שקדיה

הוֹד וְהָדָר בִּפְלוּמָת כְּסוּתֵךְ ,

כָּה נָאָה בְּשִמְלָת הַטוֹהַר,

שַב הַאוֹר בְּעֵינָי  לְמַרְאֵךְ,

עַז רִישוּמֵךְ כּהִילַת הַזוֹהַר.

לְפֶתַע בִּפְאֵר הַתִפְרָחָת,

הַר וַגָיא בְּלוֹבֶן מְדוֹבֵב,

כִּבְכֹל שָנַה מוֹפִיעָה מְטוּפָּחָת,

סֶמֶל לְרִאשוֹנִיוּת, נֶפֶש מְשוֹבֵב.

כְּעֵץ  הַדָעָת תֵחָשֵב דְמוּתֵךְ ,

הַמְכִילָה בִּמְרוּמָז יְסוֹדוֹת הַתְבוּנָה,

לֹא בְּנָקֵל יֵאַכֵל פִּרְיֵיךְ,

אַךְ שִפְעָת סְגוּלוֹתָיו מֵיטִיבֵי הַתְמוּרָה.

נִיצֶבֶת בַּשָעָר כִּמְבָשֶרֶת,

כִּבְכֹל שָנָה חִידוּש וּתְקוּמָה,

עוּרוּ צַמָרוֹת וְעֲלֵי כּוֹתֶרֶת,

זִיקְפוּ רַאשֵיכֶם כִּי הִגִיעָה הַשָעָה.