חולת נפש

היא פקחה את עיניה בבהלה, בתחושה שהמיטה אסון על ביתה. על עצמה. בשניה שהניחה לעיניה להיסגר מעצמן. ליבה הקטן החל לפעום בחוזקה כאילו ודורש לצאת מגופה. התקרה כאילו ומאיימת לקרוס. לסגור על כולה.״ השעות הקשות של הלילה״ (ככה נהגה לקנותם) כשכולם ישנים והבית עטוף באפלה המאיימת רק עליה, ומסרבת לעזוב. ״ מתג האור הארור הזה ניראה רחוק כאלפי קילומטר״ היא מלמלה לעצמה שאיש לא ישמע... ובניסיון נואש כשידה האחת מסלקת זעה מעל פלג גופה העליון, ידה האחרת נוחתת על מתג האור, בתקווה שנשימותיה יחזרו לתקנן והקולות המאיימים מסביב יפסקו... השיחות הארוכות שניהלה עם עצמה לאורך אותו הלילה ועוד לילות רבים אחרים, הלכו ונהיו פחות ופחות ברורים. ואולי אלו היו בכלל שיחות עם אלוקים, או שדים...?! היא חמקה ממיטתה כמי שנסה על נפשה, בזמן שרגליה היחפות מרצדות על ריצפת הקרמיקה הקרה כעל גחלים לוחשות, הקוראות לשרוף את רגליה. את כל גופה, הצנום החיוור. כשהיא עטופה בחלוק צמר לבן ששימש לה כמגן, ואולי כחוצץ בינה לבין הטרוף, היא מהדקת אותו בחוזקה סביב גופה החלש, כששערה השחור מוטל על זרועה כאילו ומזכיר לה כי חתמה הסכם עם האופל, ועכשיו הוא חלק בלתי נפרד מחייה. לעיתים היא חשבה שאם תצבע את שערה בצבע אחר... תבטל את ההסכם שנחתם ללא ידיעתה וכך תערים עליו. וחייכה חיוך מסופק. ולעיתים חששה שמה זה יכעיס אותו יותר... ״שיגמר הלילה הארור הזה״  היא מלמלה כשעיניה הריקות נבלעות בחוריהן מפחד, כאילו מבקשת שתחוס עליה השמש ותפציע תרם זמנה, ותיתן לה מנחת שחרית מוקדמת. והשמש לא חסה עליה כבר שנים... והלילה הפך לאויב נאמן לה...  ״ אולי הפסיכיאטרית המטורללת שפגשה בבית החולים צדקה, וגלולות הסטיגמה שרשמה יהיו המפלט האחרון??? ואולי הן יחוסו עליה כמו שלא חסו עליה מעולם, ותוכל סופית להרפות מהפחד?! משיחות עם אלוקים, עם שדים? ולהרגיש את תחושת האויר שיציף את ריאותיה ויגרום לגלגלי עיניה לצנוח ברכות, ששלווה מנחמת תעטוף א פניה״...? בתובנה שאין שני לה, נושאות אותה רגליה בניגוד לרצונה. בידיעה שברגע שתבלע את הגלולה הארורה... היא תפסיד בקרב על שפיותה! היא הושיטה את ידה שרעדה בחוזקה, כאילו ממאנת להיכנע לרגליה, לעבר ארון התרופות. שהיה מכוסה במדבקות אזהרה שהיא עצמה הדביקה שעוד היה כוחה בידה... וחייכה לעצמה חיוך של כאב כשגלולת הסטיגמה מחליקה בגרונה, כמו מבינה שחרצה את גורלה לתמיד!. היא התיישבה על כורסת היחיד הרכה שעטפה את גופה הרפוי בחמלה שלא ידע מעולם. ופרמה קשר בחלוקה בתנועה שאומרת, אין לי עוד צורך בך. הגחלים תחת רגליה פסקו מלעבור  והשדים של הלילה חזרו לארון ונעלו את עצמם. משב רוח רענן חדר לגרונה ומילא את גופה הרצוץ, השמש כאילו וחסה עליה לראשונה והתפייסה עם הלילה . היא הניחה ראשה על הכר כשהיא מרפה מהפחד וגלגלי עיניה צנחו ברכות בתולית, ושלווה מפתיעה עטפה את פניה. היא לקחה נשימה שמילאה כל נים בראותייה המצומקות והעבירה יד רכה על שיערה באומרה ״ אני אוהבת את שערי בדיוק כך!״  ונרדמה כמי שמובסת לגלולת סטיגמה ופסיכיאטרית מטורללת, כשאלוהים בעצמו נרדם לידה שותק, והיא מכריזה על עצמה... חולת נפש