הסבנו לתה של חמש (אצלי – זה היה קפה), כשהבחנתי שסבתי מחליפה מנוד ראש עם אישה כבת גילה שחלפה על פנינו והתיישבה ליד שולחן הסמוך לקיר הזכוכית הפונה לגן. מבטי השתהה על האישה המרשימה והמטופחת, הלבושה בהידור ישן.
"חברה?" שאלתי. סבתי גיכחה.
" רק במידה והמחמאה המפוקפקת שהעניקה לי, שאני היחידה פה שלא שקועה ברחמים עצמיים ובסיפורים על מחלות היא סימן לחברוּת, אז אנחנו חברוֹת".
צחקתי, סבתי מיטיבה להתנסח. " סבתא, אני חושבת שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה," ציטטתי את המשפט מסוף "קזבלנקה", אחד הסרטים האהובים עליה. היא גיחכה שוב.
"אגב סרטים, הגברת הזו מומחית בכל הנוגע לקולנוע ולתיאטרון של פעם, היא הייתה שחקנית מפורסמת בעברה, אבל זה היה הרבה לפני זמנך... אולי שמעת עליה, שמה נורמה סטנפורד..."
כמעט נחנקתי עם חתיכת העוגה שהכנסתי לפה. "נורמה סטנפורד מתגוררת כאן?"
פלטתי בקול רעם יתר על המידה. סבתא היסתה אותי והביטה בגנבה לעבר השחקנית הקשישה.
" מותק, אל תעשי לי בושות, אולי היא לא מעוניינת להפיץ את זה פה, במוזיאון השעווה – כך היא קוראת למקום הזה. זהיתי אותה על פי השם, בזמנו ראיתי אותה על הבמה, אז שאלתי אותה והיא לא הכחישה."
המקום הזה הוא "בית גיל הזהב" עבור אלה שיכולים לשלם עבור השהייה כאן בזהב או בשווה ערך. סבתי אלמנה מזה זמן רב והחליטה לעבור לכאן לאחר שגם חברתה לוסיל, האחרונה מחוג חבריה, הלכה לעולמה והבדידות החלה להעיק עליה כמו חליפת לחץ –
על פי הגדרתה הציורית. היא מכרה את ביתה הגדול והמתפורר בלונדון, אתר נדל"ן נחשק, חילקה את כספי המכירה בין שני ילדיה – אבי ודודתי – לאחר שהפקידה סכום נכבד על חשבון שהייהתה בבית האבות דה לוקס הזה, המשלב הידור אנגלי ישן עם הטכנולוגיה האחרונה.
אני נהגתי לבוא לבקרה אחת לחודש ובשאר ימי ראשון מישהו אחר מבני המשפחה –הוריי, דודתי או אחד מנכדיה האחרים – היו עושים את דרכם לכאן, נסיעה של קצת למעלה משעה מהבירה. הקשישה הערנית והממולחת בעלת חוש ההומור החד והמזג הנוח הייתה אהובה על כל בני המשפחה והשתדלנו להרבות בביקורים על מנת שלא תרגיש זנוחה.
עם שובי מהביקור מיהרתי לעשות גוגל על השם נורמה סטנפורד. למעשה, לא ידעתי עליה כמעט דבר פרט לעובדה שהייתה שחקנית עבר מפורסמת, נולדה באנגליה אך התפרסמה על בימות ברודויי. מגוגל למדתי שהגיעה לניו-יורק בסוף שנות הארבעים, הייתה חלק מקבוצת התיאטרון שיסד לי סטרסברג שפעל להנחלת שיטת סטניסלבסקי, שיטה ששינתה את פני המשחק שהיה עד אז תיאטרלי ומלאכותי והפכו לטבעי ואמין יותר. השקת הקריירה שלה חלה כאשר נבחרה, מבין מאות שניגשו לאודישנים, לגלם את יוליה בהפקה מחודשת למחזה "רומיאו ויוליה" של שייקספיר.
בהמשך המאמר הייתה רשימה של התפקידים שגילמה בהצגות ודיווח על הפרסים ואותות ההוקרה שהוענקו לה במהלך הקריירה שלה בארה"ב ומאוחר יותר גם באנגליה. בסיום היו מספר פרטים על חייה האישיים: הייתה נשואה פעמיים, התגרשה משני הבעלים, לא נולדו לה ילדים.
בפעם הבאה שהגעתי לביקור אצל סבתי, כעבור כחודש, היה כבר אביב בארץ. חניתי את המזדה הקטנה שלי במגרש החניה וצעדתי לעבר בית האחוזה הויקטוריאני המרשים ששימש את המוסד. שמש צוהלת האירה את שמי הבוקר והפארק הגדול, שצבא של גננים היו אמונים על טיפוחו, ליבלב במלוא תפארתו. ראיתי את סבתי על אחד הספסלים בשדרת הכניסה. היא קראה בשמי וחיוך רחב זרח על פניה ומחק שנים מגילה. לא הייתה בגפה, לידה על הספסל ישבה גם השחקנית הקשישה.
"נורמה, זו נכדתי האהובה, סנדרה," הציגה אותי בפניה ואז פנתה אלי: "סנדי, תכירי את חברתי נורמה סטנפורד".
לחצנו ידיים וחייכנו זו אל זו. מסתבר שכפי שהתנבאתי בבדיחות הדעת, מאז ביקורי האחרון כאן שתי הגברות הקשישות הפכו לחברות. שמחתי מאד על כך, בזמנו, כשהתחילה לדבר על מעבר לדיור מוגן כפתרון לבדידותה, הטילה סבתי ספק ביכולתה ליצור קשרי חברות חדשים בגילה המתקדם.
היא קמה על רגליה. "את בוודאי מותשת מהנהיגה הארוכה, בואי ניכנס לשתות משהו. תפסה בזרועה של השחקנית ובידה השניה תפסה בידי ושלושתנו צעדנו שלובות זרוע לעבר הבניין.
התיישבנו בפינת הסבה המיועדת לשתיה חמה, אני ביקשתי קפה, שתי הגברות העדיפו תה. דודתי נטלה גם צלחת עם עוגיות חמאה. חשתי נבוכה בחברת הגברת המפורסמת, אך היא שברה את הקרח עד מהרה ושאלה אותי על לימודיי, סבתי כבר עדכנה אותה שאני לומדת תקשורת באוניברסיטה. סיפרתי לה שאני שואפת להיות עתונאית, שגם העתונות הכתובה וגם זו האלקטרונית מושכות אותי. היא סקרה אותי וחייכה כשאמרה:
"עם חיצוניות כמו שלך יהיה הפסד אם תעסקי רק בעיתונות כתובה."
הסמקתי והודתי לה על המחמאה. האווירה התחממה ואני סיפרתי לה שאמי התלהבה מאד לשמוע שנורמה סטנפורד מתגוררת כאן, "היא ראתה אותך על הבמה בתפקיד נורה מ"בית הבובות" של איבסן ואמרה לי שעברה חוויה בלתי נשכחת. היא ראתה אותך גם ב..." המשכתי לפרט את תפקידיה במחזות שאמי, אוהבת התיאטרון, ראתה בצעירותה על בימות לונדון. הגברת הקשישה החוותה תנועת ביטול בידה ועווית מרירה הופיעה בזווית פיה.
"היו היה, חלב שנשפך.... " היא שינתה את הבעת פניה ושאלה אותי אם גם אני אוהבת תיאטרון. הודתי שאני ממעטת לבקר בתיאטרון, אבל אוהבת מאד קולנוע. שאלתי אותה אם השתתפה גם בסרטים.
"פנו אלי לא אחת והציעו לי תפקידים, אבל... לא יצא, העדפתי את הבמה".
חלפו עוד שני ביקורים באחוזה עד שהעזתי לבקש ממנה ראיון. סיפרתי לה שבמסגרת הלימודים הוטלה עלינו משימה לראיין אדם מפורסם, והיא האדם המפורסם היחידי שאני מכירה אישית. היא גיחכה: "לא בטוח שמישהו באוניברסיטה יידע במי מדובר."
"תתפלאי," עניתי, "כפי שאני ידעתי, גם אחרים יודעים, ועל אחת כמה וכמה המורים שלנו שהם, ברובם, בני דור אחר."
נעתרה ברצון לראיון ואני חשתי שהיא ששה על ההזדמנות לספר על עברה. הותרנו את סבתי בטרקלין ופרשנו לחדרה של השחקנית, חדר מרווח ומרוהט בטוב טעם שבנוסף למיטה, ארון ושולחן איפור בעל מראה גדולה, הייתה בו גם פינת הסבה שכללה שלוש כורסאות ושולחן נמוך. התישבו זו מול זו ופתחתי בשאלה על הרקע שלה ועל משפחתה. סיפרה שאביה היה תעשיין עשיר ממוצא פשוט, איש שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו הודות לכשרונו ותחכומו. הוא השתדך עם בת למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, אחד מאבות אבותיה של אמה קיבל את תוארו מהמלך ריצ'רד לב ארי על גבורתו במסעות הצלב. היא בת יחידה, אמה התקשתה בלידתה ובקושי שרדה והרופאים אסרו עליה להרות שוב.
"אבי הצטער מאד שאין לו גם בן, אבל אני הייתי בבת עינו, הוא פינק אותי ונעתר לכל גחמותיי."
היא זכתה לחינוך הטוב ביותר שכסף יכול לקנות, למדה בבתי ספר פרטיים לנערות ממשפחות טובות ובנוסף השתלמה בכל התחומים שנחשבו אז חובה לעלמה צעירה: ציור, ריקמה, ריקוד ושפות זרות, היא שולטת גם בצרפתית וגרמנית.
שאלתי אותה מתי הרגישה לראשונה שברצונה להיות שחקנית.
"את המשיכה לתיאטרון הנחילה לי אמי, היא אהבה מאד את אומנויות הבמה, לא רק תיאטרון, גם אופרה, בלט ומוזיקה קלאסית ואני התלוותי אליה, הפכתי לבת לוויתה מגיל צעיר, אבא היה טרוד בעסקיו ובערבים היה עייף מכדי לצאת או העדיף משחקי קלפים עם חבריו על פני עסקי הרוח, כפי שכינה את תחביביה של אמי. בכלל, הקשר בין הוריי היה רופף, אבא היה מבוגר מאמא בשנים רבות והם חיו חיים נפרדים תחת קורת גג אחת; אבל היחסים ביניהם היו קורקטיים ומנומסים למדי, הייתי אומרת יותר מדי, עד ש..." השתהתה, צל חלף על פניה והיא שינתה נושא, "בכל אופן, ראיתי את גדולי הדור של אז על בימות לונדון, את לורנס אוליביה, רלף ריצ'רדסון, צ'ארלס לוהטון, ויויאן לי... והתאהבתי, נשביתי בקסמי הבמה. הייתי בת יחידה, לא היו לי חברים למשחקים – אז שחקתי תפקידים, הייתי חוזרת הביתה מהצגה כשרויה בחלום ועם כוכבים בעיניים, העולם שהשחקנים בראו על הבמה כבש אותי לחלוטין... זכרתי מונולוגים שלמים בעל פה, הייתי נעמדת מול המראה בחדרי ומדקלמת בפתוס... אפילו נהגתי להתחפש, חיטטתי בכל הארונות למצוא בגדים שיזכירו את אלה שלבשו השחקנים, גילמתי את כל התפקידים הראשיים, גם של נשים וגם של גברים, הייתי בעצמי הצגה אחת שלמה..." תוך שהיא דיברה פשטה נהרה על פניה, עיניה זהרו באור יקרות ולהרף עין בצבצה מבעד למסכת הזיקנה האישה היפה שהייתה בעברה. ואז התעשתה בפתאומיות, משכה בכתפיה ושיגרה אלי חיוך נבוך.
המשכתי לשאול על פי הרשימה שהכנתי לקראת הראיון:
"הקריירה שלך החלה בניו-יורק. באילו נסיבות הגעת לארצות הברית?"
"הגעתי לגיל שמונה-עשרה, סיימתי את לימודיי התיכוניים וכבר שנים טיפחתי בסתר ליבי את השאיפה להיות שחקנית. לא העזתי לדבר על זה בגלוי עם הוריי, חששתי בייחוד מתגובתו של אבא, הוא תפס את עולם המשחק כפריצות והפקרות מוסרית. היה כבר אחרי המלחמה, לונדון שבה לחיים, חיי החברה חזרו להיות מה שהיו לפני- כן ואני הגעתי לגיל היציאה לחברה – כך קראו לזה בחוגים הגבוהים – אך המשמעות האמיתית הייתה שהגעתי לגיל השידוכים. הוריי החלו לארגן לי הזמנות למסיבות של החברה הגבוהה של אז, שבניגוד לעבר, הייתה תערובת של שמות ישנים עם כסף חדש, רבים התעשרו בעקבות המלחמה...
אני, שראיתי את הנולד, החלטתי לעשות מעשה ומבלי לשתף את הוריי, ניגשתי למבחני הקבלה של "האקדמיה המלכותית לאומנות הדרמה". נתבקשתי להכין לאודישן שני קטעים, אחד דרמטי ואחד קומי, בחרתי את שניהם משייקספיר מהתפקידים שנהגתי לגלם לפני המראה בחדרי, מונולוג מ"רומאו ויוליה" וקטע מ"אילוף הסוררת". עברתי את האודישן בהצלחה והתקבלתי ללימודי השנה הבאה, מבין מאות הניגשים למבחנים מכל רחבי אנגליה רק כשלושים היו מתקבלים מדי שנה. ואז באתי לבשר להוריי שהתקבלתי ללימודי משחק במוסד היוקרתי ו... בבית פרצה מהומת אלוהים...." היא גיכחה במרירות והחרישה לרגע.
"מה שמצחיק," המשיכה, "שלא אמי האריסטוקרטית אלא דווקא אבי הוא זה שהתנגד נחרצות. אמי בעיקר שתקה, ידעתי שהיא מבינה לליבי, שתינו חלקנו תשוקה משותפת לתיאטרון... אבל אבא.... על גופתי המתה, את לא תהיי חלק מעולם הפריצות הזה, לא בשביל זה הוצאתי הון על חינוכך.... בקיצור, הוא ארגן לי מהר מאד שני טוענים לידי ונתן לי לבחור בין בנו השוטה והנבער של עמית שלו, תעשיין עשיר כמוהו, לבין אלמן מבוגר, אב לילדים, בעל שם ישן שצלצל טוב באוזני אבי. אמי ניסתה לחלץ אותי, שני המועמדים לא נראו בעיניה, ואז פרצה מריבה איומה ביניהם, הראשונה שאני חוויתי, הטונים עלו, אבא צרח והאשים אותה בקלקולי, את הכנסת לה לראש את ההבלים הללו, והיא לא נשארה חייבת, האשימה אותו שהוא מתכוון לקבור אותי חיה כבר בגיל שמונה-עשרה, כפי שעשו לה גם הוריה... הקרע ביניהם, שתמיד היה קיים אבל טויח בציפוי של מראית עין, נפער סופית...." היא השתתקה, פניה נוגות.
" האווירה בבית הפכה בלתי נסבלת," המשיכה, "אני הסתגרתי בחדרי ובכיתי, סרבתי לאכול, ממש פתחתי בשביתת רעב ואמא יצאה מדעתה מרוב דאגה. הגיעו עד חדרי הדי מריבות קולניות בין הוריי ואז שתיקות מעיקות כשהבית הפך שקט כמו קבר. לאחר שלושה ימים שלא בא כמעט דבר אל פי, רק שתיתי, אמא נכנסה לחדרי, הניחה על השולחן צרור שטרות וקומץ תכשיטים ואמרה לי כך: תמכרי את התכשיטים, סעי לאמריקה ותגשימי את חלומך. כאן הוא ירדוף אותך ויעשה לך את המות. אני רק רוצה שתהיי מאושרת.
וכך עשיתי, נמלטתי מהבית, קניתי כרטיס והפלגתי לניו-יורק. השתלבתי בסטודיו השחקנים שהקים לי סטרסברג, למדתי עם צעירים כמוני, שאש המשחק בערה בעצמותיהם, פגשתי אנשים מעניינים ויצרתי חברויות איתנות. גרתי באיזה חור מצחין, למדתי ביום, עבדתי בערבים במלצרות על מנת להתפרנס, והייתי מאושרת. סטרסברג היה מורה נפלא בנוסף להיותו שחקן דגול, הוא דרש ולא וויתר והצליח להוציא מתוכנו דברים שאפילו לא חלמנו על קיומם, בייחוד כיצד לא לזייף רגשות אלא להתחבר למאגר חוויותינו האישיות ולינוק מהן. כך למשל, במידה ונדרשתי לבכות במסגרת תרגיל, חשבתי על אמי האהובה שאולי לא אשוב לראותה והדמעות זלגו מעליהן.
ההצלחה האירה לי פנים עד מהרה ונבחרתי לגלם את יוליה כשאך סיימתי את לימודי המשחק, האמריקאים אהבו את המבטא הבריטי שלי וגם חיפשו פנים רעננות ולא מוכרות, גברתי על שחקניות ידועות ובעלות ניסיון שחמדו את התפקיד. זכיתי לביקורות נלהבות והקריירה שלי פרצה....
לאנגליה שבתי רק כעבור עשרים שנה ורק אז התאחדתי עם אמי. את אבי לא שבתי לראות, הוא נפטר זה מכבר מהתקף לב, אפשר להגיד שפיטם עצמו למוות, אחרי שעזבתי הוא התמכר לזלילה ולטיפה המרה. כאבתי את מותו, בילדותי הייתי ילדתו האהובה ואמי סיפרה לי שהוא התייסר רבות על הקרע בינינו אך היה עקשן וגאה מדי ולא יזם פיוס. הוריי נשארו יחד, אז לא היה מקובל להתגרש כמו היום, אבל המשיכו לחיות חיים נפרדים. אחרי מות אבי, אמא מצאה אהבה והם חיו יחד עד זקנה ושיבה כשהמוות הפריד ביניהם, הוא נפטר ראשון ואחרי כשנתיים גם היא. אני שמרתי על קשרים הדוקים איתם...."
נשמעה נקישה, הדלת נפתחה וסבתי נכנסה לחדר.
" לא סיימתן? כבר צהריים, מספיק סנדי, נורמה לבטח עייפה. בואו לאכול ". קמתי והודתי לשחקנית הקשישה. היו לי עוד שאלות שהתכוונתי לשאול, אבל לא רציתי לעייף אותה וכבר הגיעה שעת ארוחת הצהריים.
רק כעבור חודש סיימתי את הראיון עם נורמה סטנפורד. לא העזתי לבקש ממנה להמשיך בראיון מה גם שהתכוונתי לשאול אותה מספר שאלות אישיות וחששתי שסבתי לא תראה זאת בעין יפה. רצה המקרה ונשארנו שתינו לבד, סבתא נלקחה להחלפת תחבושת ברגלה, היא סבלה מפציעה שטחית שהסתבכה עקב זיהום.
נורמה פנתה אלי במפתיע ושאלה אותי ישירות אם יש לי חבר. "יצאתי עם מישהו לא מזמן... אבל... זה נגמר," גמגמתי נבוכה.
"היית כבר מאוהבת?" המשיכה לשאול. שקלתי את שאלתה בכובד ראש ועניתי בכנות:
"אינני יודעת... חשבתי כך, זאת הייתה הידלקות... אבל אהבה של ממש....כנראה שלא..." עניתי תוך שמיכת כתפיים.
נורמה הישירה מבט לעיניי :"כשהאהבה תבוא, כשתרגישי שזה הדבר האמיתי, אל תברחי ממנה, אולי לא תתדפק על דלתך שנית..." היא שתקה מהורהרת. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי מבוישת:
"האם על דלתך היא התדפקה? האם פתחת לה?" פיה חייך לשאלתי אך עיניה היו נוגות.
"היא התדפקה, ועוד איך התדפקה... אבל.... אני טרקתי בפניה את הדלת..." שמעתי דמעות בקולה. שאלתי בקול קטן.
"האם תוכלי לספר לי על כך? אוכל להשתמש בזה לראיון שלי?"
"בגילי כבר אין לי מה להסתיר, ואם מישהו יפיק איזה לקח, אם אוכל להועיל במשהו... מה טוב." גיחכה. "האהבה הגיעה מוקדם לחיי, אולי מוקדם מדי ולא ידעתי להעריך אותה מספיק, אז הקרבתי אותה עבור תפקיד..." פניה היו מופנות אלי אך עיניה לא היו ממוקדות, שוטטו אי שם במרחבי זכרונותיה.
" שמו היה ג'ראלד, פגשתי אותו בשנתי השניה בניו-יורק, עבדנו באותה מסעדה במלצרות. הוא היה מוזיקאי,מלחין וזמר שהגיע לניו-יורק מעיר קטנה במערב התיכון של ארצות הברית כדי להגשים חלום ולעשות לעצמו שם. בשנה שהייתי בניו-יורק יצאתי עם מספר בחורים, היו שסחררו אותי לזמן קצר ואכזבו אותי עד מהרה. את ג'ראלד הכרתי בעבודה, הפכנו לידידים וגילינו הרבה מן המשותף, רגישויות ומאווים דומים, בשנינו בערה אותה אש.... התאהבנו ועברנו לגור יחד. היינו יחד כמעט שנתיים, הייתה לנו אהבה טובה, יציבה, מספקת.... הוא התחיל להצליח, ניגן ושר את החומר שלו עם הרכב של עוד שני מוזיקאים, כתבו עליו ביקורות מחמיאות בעיתונים והדרך לפריצה נראתה סלולה. אני עמדתי לסיים את לימודי המשחק באותו קיץ, ניגשתי לאודישן על תפקיד יוליה הנחשק וזכיתי בו. הייתי ברקיע השבעי והוא היה מאושר בשבילי.....יצאנו באותו ערב לחגוג, שתינו המון, לחיינו, להצלחתנו, לעתידנו..... היינו שתויים וחגגנו יותר מדי כמסתבר, כי באותו לילה נכנסתי להריון... "
היא השתהתה, התנשמה עמוקות או שמא נאנחה, ואז המשיכה, "כשנודע לי שאני הרה, הייתי הרוסה, בסתיו עמדו להתחיל החזרות למחזה של שייקספיר, ומי הבמאי שיקבל אישה הרה לתפקיד הבתולה בת הארבע-עשרה מוֶרונָה?
לא סיפרתי לג'ראלד על ההריון; התהלכתי במשך שבועים כמו פצצה מתקתקת, שוקלת ופוסלת אפשרות כזאת ואפשרות אחרת, הוא ייחס את המתח בו הייתי שרויה להתרגשותי מקבלת התפקיד שעדיין לא שככה... " קולה נסדק, דמעות החלו להתגלגל על לחייה הקמושות ויפחה נמלטה מגרונה ואני הבטתי בה בצער, מנחשת מה יבוא בהמשך. היא מחתה את עיניה והמשיכה בקול רועד:
"עשיתי הפלה. דרך חברה של חברה הגעתי לסימטה אפלה, לחדר מטונף ולידיה של אישה שמנה שחגרה סינור מוכתם בדם. היא עשתה מה שעשתה ו... אני כמעט שמתתי באותו יום. החברה שבאה איתי החזירה אותי במונית לדירה שחלקתי עם ג'ראלד, הכניסה אותי למיטה, נתנה לי שני אספירינים עם כוס תה והלכה. כשחזר מעבודתו בשעות הקטנות, מצא אותי ג'ראלד קודחת מחום ומתבוססת בדמי. הוא נבהל נורא, הזעיק רופא וממנו נודע לו שעברתי הפלה.... הוא סעד אותי בימי חוליי, העמיד אותי על הרגליים ואז הסתלק.
רצחת את ילדי – זה כל מה שאמר לי לפני שהלך..." נורמה נאנחה מעומק ליבה.
"זה הסיפור, כך טרקתי את הדלת לאהבה וגם לאמהות, כי ילדים כבר לא יכולתי להביא לעולם. היו עוד אהבות בחיי – או מה שחשבתי שהיו אהבות – והן הסתיימו בקול דממה דקה. שום דבר לא החזיק מעמד, גבר בא, גבר הלך. אך ילד... ילד נשאר, ילד זו אהבה לכל החיים... וילד לא יכולתי ללדת...." היא הישירה מבטה לעיניי והרבה צער בקע מקולה כשאמרה, "אלה הקורבנות שהקרבתי על מזבח הקריירה שלי. האם זה היה כדאי?"
סבתי חזרה והצטרפה אלינו והשאלה הרטורית נותרה תלויה באויר.
