עוד שיר אהבה

מחוף הים הכי רחוק, מההר הכי גבוה

אני אבוא אליך, בשמלת שושנים אדומות כדם,

ואסחוף אותך במחול המשגע

אל אותו טירוף שלא יודע

אל המוות הקיים.

אל תשאל אותי מדוע, זו לא אני שנעלמת

מתוך פיסת קיום שלא נגמרת,

אל תוך החושך הסוגר אותי בעודי כאן

משתוקקת לראותך שוב בסוף הזמן.

ואתה שוב הבורח, מתוך עצמי שוב לא נשלם

מהרעד העוטף בלילה קר של אבדון

מתפתל ברוח הדופקת על חלון

סדוק, שביר לאור ירח

נאלמת אל מול דמותך המביט בי ומתרחק.

נאחזת בשורשי הוויתי, אל מול האור שלא שלי

ונזכרת בימים שעוד היינו מקיימים

אותה הבטחה נשכחת שאיננה עוד

רק הסכין עוד חותכת את בשרי.