קצוות שנסגרים
עם בוקר, הובלתי במיטת גלגלים אל חדר הניתוח. כמה אנשים עמדו סביב מיטתי. רופא העיניים הציג בפניי רופא נוסף, שתחום התמחותו הוא "פה ולסת". רופא זה הסביר לי כי העצם השבורה שבפני היא למעשה עצם הלסת העליונה, הקרויה "זיגומה" ועל כן נוכחותו בניתוח נדרשת. לאחריו הגיע גם הרופא המרדים, שהציג עצמו כ"מרדים שלי". מתהליך ההרדמה זכור לי, שהוא החדיר לווריד ידי עירוי, ולאחר מכן אחז בידו מזרק גדול עם חומר שקוף. הוא ליטף את המזרק ברכות, ולבסוף תקע את מחט המזרק לפטמת צינורית העירוי. לשבריר שנייה, תהיתי, תוך כמה זמן אירדם, אך התהיות חלפו להן, בדיוק באותו רגע בו ראיתיו מתחיל להעיק על בוכנת המזרק. הדבר האחרון בו יכולתי להיזכר, היה המאמץ הקל של אצבעו הדרוכה כנגד הבוכנה.
ההתעוררות מהניתוח הייתה קשה ומוזרה. חשתי כאבים עזים בעין, שהייתה חבושה בתחבושת עבה, ולתדהמתי, לא יכולתי לפקוח כלל את שתי עיניי. באותו מעמד, לא זכרתי כלל מה עבר עלי. משום מה, תהיתי שמא החזירו אותי אחורנית בזמן, אך מיד הבנתי שאירעה לי תאונה נוספת (אולי תאונת דרכים) - בה איבדתי הכרה ונפגעתי שוב בעיני… את מחשבותיי אלה, חיזקו גניחותיו קורעות הלב של מתאושש אחר ששכב בסמוך אלי – ללא ספק, עוד מישהו שהיה איתי בתאונה.
באותו רגע, הגיע אלי אדם שלחץ את ידי ובישר לי שהניתוח עבר בהצלחה. הוא הציג עצמו כרופא פה ולסת, שנכח בניתוח. במעורפל זכרתי שהוא היה זה שהציג עצמו בפניי רגע לפני שהורדמתי.
"אהה. אתה החבר של הדוקטור שלי"? שאלתי.
"נגיד שכן", השיב והלך לדרכו. דבריו הזכירו לי מה בעצם עבר עלי, למרות שלא יכולתי לראותו...
לאחר מספר דקות, נלקחתי לחדרי במחלקה, ובקשתי לקבל זריקת פטידין, לטשטוש ושיכוך כאבים. לאחר המתנה ממושכת בה לא הגיעה אלי האחות, ויתרתי לבסוף על בקשתי זו (פטידין הוא נוסחה סינתטית למורפיום, ולכן, החלטתי לוותר על התענוג של נטילת הסם, כשקצת רווח לי).
לאחר כשעה של מנוחה בחדרי, הגיעה אמי לבקרני. מאוחר יותר הגיע אלי גם אדם נוסף, שהציג עצמו כך:
"שלום לך! שמי שמחה ואני מבקר את כל החיילים שמאושפזים בבתי החולים"
התרגשתי מדבריו, והשבתי: "אני מאד רוצה לראותך, אבל איני מצליח לפקוח את עיני השמאלית. זה ממש מכעיס אותי, כי אין סיבה שלא אוכל להשתמש בה. היא הרי לא מכוסה".
"אני מקווה, בעזרת השם, שכאשר אגיע שוב לבקר אותך, אתה כבר תרגיש טוב יותר ונוכל גם להתראות"
"ומתי תגיע שוב"?
"אני מגיע לכאן אחת ליומיים שלושה. סביר שניפגש שוב ביום חמישי".
"לא. אין כל סיכוי שניפגש ביום חמישי. אני מתכוון לצאת מכאן מחר. אין כל סיבה שאשאר כאן, כי בסך הכל אני מרגיש טוב. נראה אם כך, שאצטרך לעשות עוד מאמץ כדי לפקוח את עיני הבריאה".
"נדיר שמשחררים יום לאחר ניתוח כמו שלך, אבל אם תזכה לכך, תבוא עליך הברכה".
ניסיתי לפקוח את עיני בעזרת אצבעותיי. בעדינות משכתי את העפעפיים ו.. "יש! הצלחתי"!
"יופי, אני רואה שהצלחת בסוף".
"כן. וללא כל ספק, זה בזכותך! לולא היה לי תמריץ לראותך, סביר שהייתי משלים עם הרעיון שאשאר עם עין סגורה עוד כמה שעות".
הוא לחץ את ידי וישב לשוחח עמי עוד מספר דקות.
30 שנה מאוחר יותר, הכרתי אישה, שסיפרה לי כי במהלך שירותה הצבאי, היא שירתה בבי"ח רמב"ם בר"מ 2. מדובר במחלקה, העוקבת אחר אשפוזם של חיילים ושחרורם מבית החולים. (הצבא משלם כמובן לבתי החולים תמורת הטיפול הרפואי, וחייב להיות מעקב אחר כל אשפוז. זאת בנוסף לעובדה, שחייל המתאשפז אינו מסוגל כמובן לשרת ביחידתו. אגף זה, מיידע אם כך את יחידות החיילים, על מועד האשפוז והשחרור של כל חייל.
זיהיתי מיד באותה אישה את החיילת שקלטה אותי לאשפוז, ואכן נוכחתי כי זיכרוני אינו מטעני, וזכרתי אפילו את שמה. בין היתר, שאלתי אותה מי יכול היה להיות אותו אדם, שבא לבקרני במיטת חוליי, והיא סיפרה לי, כי ללא ספק, מדובר בשמחה הולצברג (ז"ל) הידוע, מי שכונה "אבי הפצועים". היא אף סיפרה לי כי אותו שמחה היקר, דרש שחיילת מר"מ 2 תתלווה אליו בדרכו לחיילים המאושפזים, ובדרכם במעלית, שקד תמיד לבדוק האם חלו שינויים כלשהם מידות שדיה של המלווה שלו. היות שבאותה תקופה תמימה, טרם נקבעו אמות מידה להגדרת המושג "הטרדה מינית", העניין עבר לו בשתיקה. אז סליחה על שדיברתי סרה במת, אך זה מה ששמעתי.
זמן מה לאחר לכתו של מר הולצברג, חשתי בשלפוחיתי. למרות הכאבים הקשים, חפצתי בכל מאודי לקום מהמיטה ולצעוד באופן עצמאי לשירותים. אמי הזדעזעה לחלוטין מהרעיון, והמנותח השני ששהה עמי בחדר, זה שיצר עמי קשר, התקומם אף הוא, בטענה שאסור לזוז לאחר ניתוחי עיניים. הישועה הגיעה ממקום לא צפוי: הרופא שלי עבר במסדרון והציץ לחדרי. בקשתי את רשותו למילוי משאלתי הרטובה, והוא ענה, שאם אהיה מסוגל לקום בכוחות עצמי מהמיטה, הדרך פתוחה בפני. לקול מחאותיה של אמי, קמתי וצעדתי בביטחון לעבר היעד המיוחל. לאחר מכן, המשכתי לצעוד במסדרונות המחלקה, עד שהאחיות לא יכלו לסבול זאת יותר. הן לחצו והרופא השתכנע: למחרת היום שוחררתי לביתי ואת שאר ימי המנוחה שקיבלתי, ביליתי בבית.
לאחר שבוע, הסרתי את התחבושת מעיני, והראיה שלי הזכירה לי את המצב הגרוע ביותר בו הייתי, ממש כמו ביום הפגיעה. הכל היה כפול וזה היה נורא. אבל בהדרגה, חשתי כי דברים מתחילים להסתדר. תוך כשעה, ראיתי די טוב, למעט בקצוות. פזילה חזקה כלפי מעלה או מטה הזכירו לי שאני עדיין רואה כפול. מה שהיה מעניין הוא, שמדי בוקר כשהתעוררתי, הייתה לי שעה כזו של "התארגנות", שלאחריה ראיתי בצורה סבירה. אבל אם נותרתי בחושך, תוך דקות חזרתי לראות כפול. הרגעים המתסכלים ביותר היו אותם רגעים, בהם הבטתי לשמיים ולא יכולתי "לספור כוכבים".
ביום המחרת להסרת התחבושת, היה עלי להגיע לביקורת. הרופא חבש למצחו פנס עם רפלקטור, כדי להיטיב ולראות את התפרים, ואני יכולתי לספור מבעד לראי הפנס את התפרים שהוצאו. הוא התפלא כשהערתי ש"זה התפר האחרון", אך השבתי לו שאני רואה הכל.
באותו יום, נערכה לי בדיקת הס ראשונה לאחר הניתוח. עברתי עוד שלוש בדיקות כאלה, ובסופו של דבר, הוכח שמצבי השתפר לאין ערוך לעומת המצב בו הייתי לפני הניתוח (גם אם לא הגעתי לשלמות, לא היה ספק שהניתוח הצליח מצוין ובהחלט היה צורך לבצעו).
חופשת המחלה שלי נמשכה עוד חודשיים לערך. חלק ממנה ביליתי בבית הבראה 3, ולא היה לי על מה להתלונן.
לאחר הפגרה הארוכה, שבתי לשירות הצבאי, לא לפני שעברתי ועדה רפואית, בה נקבע לי פרופיל רפואי חדש: 63, "מצב לאחר ניתוח. תשישות כללית." על פי הספר, פרופיל זה נחשב זמני לחצי שנה.
דבר מסוים שהציק לי מאד לאחר ההתעוררות, התחוור לי בהמשך כנזק בלתי הפיך - כתוצאה נלווית לניתוח: עצב תחושה של האזור שמתחת לעין נפגע, וכתוצאה מכך, איבדתי את התחושה של מחצית האף הימנית ומחצית השפה העליונה הימנית. התחושה באזור זה, דומה עד היום למצב שלאחר הרדמה בזמן טיפול שיניים: בסוף מהלך ההרדמה, קיימת מעין תחושת "נימול". זהו מצב ביניים של תחושה חלקית, המלווה בעקצוצים שמזכירים שיירת נמלים הצועדת באזור. מכאן נגזר כמובן שם התופעה. מדי פעם, אני חש בגירוד בתוך האף, אך שום פעולת גירוד לא תועיל, מכיוון שהגירוי בא מקצה העצב המנותק. כך, אני חש לפעמים, שנתקלתי בקורי עכביש של הבוקר, אך לא בזה מדובר, וכשמצב כזה חוזר שוב ושוב - זה לא נעים כלל ועיקר. גם אם במשך הזמן חזרה לאזור תחושה חלקית, זה עדיין לא נעים. וכשיש לי נזלת? איני חש בה עד שמעירים לי, או עד שהטיפה מגיעה לשפה התחתונה.. לא נעים.
לאחר כמה חודשים, ובהדרגה, חשתי כי משך זמן ההסתגלות לראיה טובה הלך והתקצר אט אט בבקרים, ותוך חצי שנה, זמן ה"מעבר" התקצר לכ-5 דקות. כך נשאר המצב כמעט שנה, עד שלבסוף התופעה נעלמה לה כליל. אז גם התרגלתי לראייה לילית, ומאז "הכל טוב".
ולסקרנים שבין הקוראים, אספר כעת מה עלה בגורלו של הנהג שפגע בי: במהלך חופשת ההחלמה שלי, ביקרתי אצל קצין השלישות ושאלתיו מה עלה בגורל החייל. הוא ענה לי, שהסיפור כלל לא הגיע לידיעתו ולכן החייל (מיהו בכלל)? לא נשפט. הקצין הבטיח שיבדוק מה קורה בנדון. לאחר מספר שבועות, שבתי לאותו קצין ונוכחתי כי עדיין מאום לא התקדם. פניתי בכתב לפרקליטות הצבאית, ושאלתי הכיצד יתכן כי החייל לא נשפט. תשובת הפרקליטות הגיעה אלי לאחר זמן רב; הם הודיעו לי שהחייל נשפט ולכן אין מקום לערב אותם בעניין. כשניסיתי לברר מה היה עונשו, נודע לי שהוא קיבל תקופת מאסר מסוימת, "על תנאי" בלבד.
בדיעבד, התברר לי, שאותו חייל גר בקרבת מקום למגוריו של רס"ר המחנה, אשר דאג לכך שהתלונה "תשכח". מכיוון שלא הרפיתי מהעניין, הפעיל אותו רס"ר את קשריו ודאג לכך שעונשו של החייל יהיה מאסר סמלי - על תנאי... אותו רס"ר פתח באותה הזדמנות גם חשבון אישי איתי, (על שהתעקשתי ולא וויתרתי) וגרם לכך, שלאורך תקופה של שנים אזכרהו לרעה.
קוריוז נוסף שנגזר מסיפור זה, היה לי בשירות מילואים אליו זומנתי כעשר שנים לאחר הניתוח. שירת עמנו רופא שיניים, שטען כי אני מוכר לו. לי לא היה כל מושג מהיכן יכולתי להכירו, עד שיום אחד, חייכתי מולו. כשראה את קמט העור של צלקת הניתוח, שמודגשת בד"כ בזמן חיוך, הוא נזכר שעברתי ניתוח בעיני, כאשר הוא התמחה במחלקת פה ולסת. לדבריו, הוא היה זה שביצע את התפרים הפלסטיים הבלתי נראים, לאורך החתך שנפער בפני! מי יכחיש שהעולם קטן?
