ככה זה נראה לי...

פתאום הרגשתי שוב את יתמות הניצולים.

את מה שהיה להם שם...

אחרי שבעים שנה, כמעט.

היום, בארץ בטוחה,

הגולל נסתם.

אוטם העין, האוזן ושריר הלב, זקוק לטיפול נמרץ,

להודות, בינינו, הלב נחמץ.

אך הם כאן, חלקם לפחות,

ששרדו את המוות ואותם מראות.

אין איש שהיה שם ועדיין צלול.

גם אין פרח טרי, מלטף,

אנחנו מרוכזים, מן הסתם ברגע, ב "הכל כלול".

אנחנו עם שמתכונן למחר, לבאות,

שוכח את אלה, אפופי השכול, שבשארית כוחם

הגיעו כדי לבנות...

הגיעו לחזק עם נכחד, להתחיל מחדש...

ספק אם מישהו כאן מבין,

ועדיין נרגש.