יחסי אנוש /תמר לאופר
בשריטות אדומות קרעה השמש את הרקיע וכתמי החושך החלו מתפשטים ומלכלכים את כחול היקום. נכנסתי בדלת ביתי. התריסים מוגפים. אפילה. קול חבטה. רגלי נתקלה בחפץ. עיני הופנו כמו מאליהן כלפי מטה. הבחנתי בפמוטות הכסף שהורישה לנו סבתא מוטלים על השטיח. שלחתי ידי להרימם, ממששת באצבעי את עיטורי העלים שבבסיסם. המתכת הקרה העבירה בי צמרצורת. זכרון ערב שבת, המשפחה ישובה סביב השולחן, אמא מדליקה נרות ומברכת, הנרות מונחים בפמוטות...אני סורקת במבטי את החדר, ועוברת בין החדרים, לעיני מתגלה אי סדר בכל. דפיקות לבי הדהדו באוזני. גל חום טיפס במעלה גופי אל רכותי. יצאתי בריצה אל החצר האחורית, מתנשפת. חבלי הכביסה עמדו בעירומם. חסרי כל, אפורים ודהויים כמו ביום גשום. נשארתי עומדת, בוהה. דלת הבית הנטרקת כנגד הקיר ניערה אותי מתנוחתי . רוחלה, בת השכנה, נכנסה בדהרה, עיניה גדולות, בורקות. בקול רועד אמרה שהגרמנים באו. הם פשטו על הארונות, משכו מסמכים ולקחו אותם בתיק כאורזים לנסיעה. ראתה את הנעשה "מבעד לחור שבקיר שמחבר בין שני הבתים" אמרה, מצביעה לכיוונו. "הם יצאו כלעומת שבאו, משליכים אחריהם את כוננית הספרים. בואי אלינו" הזמינה אותי, מושיטה אלי את ידה "אמא אמרה".
○●○●○●○●○
קולות חבטה הקפיצו אותי משינה רופפת. במדרגות נשמעו תפיפות עקבים הולכות ומתגברות. הגרמנים הגיחו ומשכו אותי, את רוחלה ואת דורה אמה מן הבגדים שעל גופנו כבובות סמרטוטים. בהיותנו בחוץ פגשנו דיירי בניין נוספים, כולם "משלנו" כמו שנהוג היה לומר. נצטווינו לצעוד בדממה. הצעידה הייתה איטית, בלתי נגמרת, תחומים היינו בין שורות חיילים. התחלתי לחוש בכפות רגלי התופחות מעבר למסגרת הנעליים. פי נתייבש וגופי התכרכם. רציתי במגעה המרגיע של אמי על שערותי. החנקתי את ההתרגשות שגאתה בי. ראשי הסתחרר. רקותי הדהדו. דמויות האנשים אשר לצידי היו נמתחות ומתכווצות, טבעת חנק התלפפה סביב גרוני. התאמצתי להחדיר אויר אל ראותי. קול פקד עלינו לעצור. עמדנו ליד שדה דשא צהוב חרוך - אינסופי. היינו בקצה העיירה. רכבת הגיחה כמשום מקום. נעצרה באחת.
בתוך הקרון הדחוס עצמתי את עיני. באפי עלה ניחוח היסמין המערסל שהיה נודף מאמי כשהייתה מחבקת אותי. שאפתי את דמותה אל תוכי ונזכרתי במגע המגן דוד הקטן שהיה מתנדנד מצווארה בלילות כשהייתה מחבקת אותי, מוסתר בימים תחת שכבות הבגדים...האוויר המעופש שעמד בחלל הדיף את זכרונה כבועת סבון חולמנית שפתע התפוצצה. עצרתי את נשימתי ככל שיכולתי. לבסוף, דלת הקרון נפתחה וקרני שמש חדרו במפתיע ופילחו את עיני. שאפתי מלוא הריאות אויר שמש טרי ומלטף. הלכתי כנדחפת עם זרם ההולכות עד שנעצרנו. לא זוכרת מתי הופרדו מאיתנו הגברים ולאן הלכו. צופפו אותנו בחבורה גדולה; "כל הנערות תחת גיל 15 שמאלה!" צעק קול בגרמנית. הכרנו את צירופי המילים הללו בלי להבין את השפה. הושטתי את רגלי כמצייתת פקודה אך חשתי באחיזתה של דורה בכתפי השמאלית. הייתי גבוהה ורחבת מידות לגילי, והבגדים שעל גופי היו ירושה מאחיותיי הגדולות ושיוו לי מראה מבוגר יותר או כך לפחות האמנתי. חברתי איטה הייתה רזונת וקטנה. אביה נהג לומר לה שאם היא לא תאכל היא לא תמצא חתן, תוך שהיה מדבר, חזו וכתפיו היו נרתמים לגלי הצחוק כשהיה מוסיף אלינו, קהל צופיו, ש'אין מה לתפוס' אצלה. איטה הצטרפה לחבורה שבצד שמאל. תסרוקת הקרה המשורטטת שלה ואפה המחודד. מקלות ידיה שמוטות לצד גופה. עד היום אני רואה בדימיוני את עיניה החומות העגולות מתבוננות בי.
○●○●○●○●○
'ביתנו' החדש היה צריף עץ מטולא שנראה כלול תרנגולות. החושך התפשט וכיסה את השמיים. לילה ירד. מהחלון היחידי ביצבץ אור ירח חלוש כפנס מרצד ממרחק. דורה ניחשה את דאגתי ואמרה ש"אין זה הזמן לדיבורים" בעוד היא עוצמת את עיניה חזק כמו רומזת לי לחקותה. דמויות אמי ואבי התהוו בדמיוני בקווים ברורים. יכולתי לחוש בקירבתם. מערבולת קרה השתוללה בתוך חזי. שיניי נקשו. רוחלה ואני התחבקנו משתדלות ללכוד בין גופינו מעט חום. זעקת אימה מחוץ לביתן קדחה באוזנינו והחסרתי פעימה. הבטנו זו בזו. גוש קטן עמד בגרוני וניסיתי לבלוע אותו ללא הצלחה. מעינה של רוחלה זלגה דמעה דוממת. עצמתי את עיני ונתתי לשינה לחלחל אל תוכי ולערפל את חושי.
○●○●○●○●○
זה כבר כמה ימים לשהייתנו במחנה. שעת עלות השחר. אור לבן בוהק הבליח מבעד לעפעפי והעירני. רוחלה ואמה עמדו מחובקות. על פני חברתי עווית בכי נטול דמעות. ביקשתי לגשת אליה אלא שאז נשמעה צריחה שבקעה מגרונו של גרמני. יצאנו במהירות ועמדנו בשמש. החילונו חופרות באתים ומערימות את האדמה בגבעות קטנות כפי שנצטווינו. אפשר להבין כל שפה כשאין ברירה. חשתי בצריבת הלחיים מן החום. נשימתי נעשתה כבדה. קרעי יובש התהוו בקצות שפתיי. כה צמאה הייתי עד כי דימיתי לראות מפל שופע הזורם בעוצמה ממרגלות צוק. הטתי ראשי לאחור, רוחצת בשצף, ממעל חגים עורבים שחורים, מניעים כנפיהם באיטיות, שוב ושוב, בסבלנות אין קץ. הגרביים נדבקו לאצבעות רגליי והציקו לי. לחץ בתוך העינים. ניסיתי למלט את מבטי מאור השמש המעוור. גבי התכווץ. בלעתי את כאבי ושמתי מחסום לפי לבל אמשוך תשומת ליבם של הגרמנים, שהרי ידוע כי אין תועלת בחולים.
○●○●○●○●○
גם ימים ארוכים מגיעים אל קיצם. הירח עלה והאיר. דלת הביתן נפתחה, נכנס גרמני והשליך מגובה ידיו חצי כיכר לחם אל הריצפה וקערית מים. המים נשפכו ונותרו רק טיפות בתוך הקערית. נותרתי מתבוננת בטיפות כמו היה סיכוי שיתהוו מחדש. התאומות ריטה וינטה שהתגוררו איתנו בביתן הביטו זו בזו ומיד החלו מחלקות את חצי הכיכר לכולנו. בחנתי את רגליהן הדקות. גופן היה כשל נערות הזוהר שהיינו רואים לפעמים בג'ורנלים, למרות רזונן, יופיין נותר בעינו. שערן היה ארוך וחלק. (תהיתי כיצד לא נגזז. לימים גיליתי שחבשו פאות שהצליחו להשיג בעזרת קשרים שנשים יפות יודעות להשיג),גופיהן מתפתלים בקימורים נעימים למראה. עיניי שקעו ביופיין המהפנט.
○●○●○●○●○
למחרת שוב בא הגרמני, בידיו מעט אוכל. התאומות התקרבו אליו, כאחת. ריטה הייתה כה קרובה אליו עד כדי שחשבתי שתנשקהו. שפתיה המשוחות באודם דם שיוו לה חזות של שחקנית קולנוע. אפה היה בטווח אפו. היא הביטה אל תוך עיניו, שקפאו אל תוך עיניה. הוא חייך אליה ושלח את ידו. היא אחזה באצבעותיו והניחה אותן על מותנה. ינטה, מצידו השני, העבירה יד רכה על לחיו ההולכת ומאדימה. יחד נעו אל פינה אפילה ואירגנו מחיצה מבד מאולתר. גניחות עלו מן המחיצה. הבטנו בדורה שהייתה עסוקה בתפילתה ולא הבחינה במעשינו. ניסינו להציץ ולגלות את הנעשה אצל האחיות והגרמני. דורה זימרה בלחש "אדון ע ו ל ם- א ש ר מ ל ך..." נשיפות מפינת החדר, "בטרם כ ל יצור נ ב ר א...", זעקה חנוקה עלתה ממחיצת הבד, רוחלה ואני התקרבנו מעט, סקרניות, נזהרות שמא ניתפס, "בורוך אסו אדוני" יבבה דורה "אלוקינו מולוך העולם", מן המחיצה קולות נשיפה הולכים ומתגברים "המוציא לחם", יבבה דקה עלתה מן הבד, "מן הארץ".התרחקנו במהירות ככל שהספקנו. הבד הוסר באחת. דורה פקחה עיניה. רוחלה ואני השפלנו מבטנו נבוכות. "אמן", פלטה בלחש ונגסה בפיסת הלחם הקטנה שבידה. הגרמני היה מחוייך ועל פניו מריחות אודם מנוגבות. הוא יצא את הביתן וסגר אחריו את הדלת.
שעת בין ערביים. כתום זועק ממלא את היקום. שיירת רכבים הגיחה בדהרה נעצרת יחד בתיאום מושלם. גרמני מעוטר באותות וארשת חשיבות ציווה באפו שיכנסונו. נדחקנו אל מרכז המחנה יחד עם נשות הביתנים האחרים. בפסיעה איטית, גבותיו מורמות ושפתיו קפוצות, בחן אותנו כמו היינו תרנגולות המיועדות לשחיטה, במבט אחד בלבד דן אותנו לשבט או לחסד. זקפתי את גווי מאריכה את קומתי נזכרת בדברי אמי כאשר ראתה אותי שפופה מעל דפי מחברת בית הספר. ראיתי את הגרמני שלנו לוחש באוזנו של בעל האותות. כבמטה קסם נופף בעל האותות לכיווננו במקלו. שני הקומיסרים שלו הדפו אותנו פנימה חזרה אל תוך הביתן.
שיירת הגרמנים נסעה כלעומת שבאה, מותירה אותנו עם אנחת רווחה. הגרמני שלנו חזר והובילנו אל ביתן אחר גדול יותר, שם הורה לנו למיין ברגים וחפצים קטנים שלא הכרתי. כיוון שרוחלה ואני לא היינו בקיאות במלאכה, סייעה בידינו דורה כל אימת שהגרמני הפנה אלינו את גבו. כוכבים עמדו בשמים וירח צהוב עגול ליווה אותנו כשהוחזרנו לביתן בו העברנו את הלילות. אני זוכרת שהאוויר הצונן היה עוטף אותנו בלילות ומקרר את החום שהצטבר על גופנו בהמלך הימים. הגרמני הגיע שוב אל הביתן. הוא הרים את סנטרו לכיוון ריטה וינטה כמסמן להן בשפת סתרים והן התקרבו אליו. הוא סובב את גבו אלינו ושתיהן יחד כרכו ידיהן סביבו, נעלמים בקצה החשוך יותר. חשתי עייפות. השינה כיסתה אותי כשמיכה גדולה ומגוננת. חיבקתי את רוחלה ושקענו אל תוך שינה עמוקה.
○●○●○●○●○
קרני החמה ביצבצו בעצלות מבעד לחריץ הדלת. הגיח הגרמני שלנו; בידיו עוגה מתוקה, מים נקיים וקצת סוכר. התאומות מיד התייצבו לצידו מלטפות אותו. שלחתי ידי אל קערית הסוכר שהונחה על שרפרף, אספתי קומץ פירורים והכנסתי אל פי, משהה את הרוק כדי שיתמוססו לאט. אחר, הרמתי את הכד ולגמתי ממנו, חשה את צינת המים עוברת בגרון ומחלחלת דרך הוושט. הייתה לי שלולית קרה ונעימה בתוך הבטן. יתר הנשים שתו אף הן. באותו ערב השמש כמו סירבה לשקוע. גם ביום שאחרי ובימים שאחריו, ראינו שהתאומות מאוד אהבו את הגרמני שלנו. רוחלה ואני תהינו כיצד הם מדברים ביניהם ופעם אחת אף ניסינו לשאול את דורה על כך אבל היא אמרה בפסקנות שלא מותירה מקום לשאלות ש"מבוגרים יודעים לדבר בשפה של מבוגרים".
○●○●○●○●○
בוקר אחד הגיעה אל המחנה שיירה נוספת. נפוצו שמועות שנוסעים לאושוויץ. ריטה וינטה הביטו זו בזו וראיתי את ינטה לוחשת אל אוזנו של הגרמני שלנו. היה נדמה לי שלראשונה הבחנתי בהתרככות קצרה בתווי פניו הקפואות תמיד, תווים שחזרו לתנוחתם הקבועה מקץ שניות. בהבעתו הקבועה פנה אל הגנרל ולחש לו בשפתו. בהיתי בשפתותיו של הגרמני שלנו מנסה לקרוא בהן רמז לבאות. הגנרל הנהן קצרות והורה לשלחנו חזרה. במהרה קרב אלינו הגרמני שלנו תוך שהוא צועק ודוחף את ריטה וינטה בגבן עם הרובה הארוך שלו לכיוון הביתן. כולנו משכנו ודחפנו זו את זו, ממהרות, פן יתחרטו. ילדות ונשות הביתנים הסמוכים לנו נותרו בחוץ. מבפנים שמענו את רעש המכוניות המתרחקות ועל-פי השקט ששרר ידענו כי נותרנו לבד.
באותו הערב כאשר בא הגמרני שלנו לביקורו הקבוע. ריטה וינטה התקשטו והתלבשו לכבודו בבגדים מיוחדים המושכים את העין . שאלנו את דורה מנין להן בגדים כה יפים אבל היא אמרה שיש נשים שיודעות להתקין מלבוש יפה ממטפחות ומבדים פשוטים. היא גם הוסיפה שעלינו לשמור על השקט ולא להטריד את הגרמני כיוון שהוא עסוק. רוחלה ואני עשינו כמצוותה והלכנו להסתודד בפינה.
הגרמני נרדם אצלנו בביתן. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נשאר כל הלילה.
רעש הפגזות מצמרר העירנו. קירות הפח של הביתן נרעדו. פחד אחז בי ולפתתי את ידה של רוחלה שהתחפרה בחיק אמה. ריטה הציצה מבעד לדלת החוצה מפנה אלינו את גבה. היא סימנה לנו עם היד ואמרה שהגרמנים הלכו. התקרבנו אליה ויצאנו אחת אחרי השנייה החוצה, בצעד מהוסס, פן נתבדה. הגרמנים באמת לא היו שם. שער המחנה היה פתוח. המכוניות של הגרמנים נעלמו. הגרמני שלנו רץ אל אל השער ויצא דרכו. רוחלה אמרה שהיא ראתה אותו נעלם בין עצי היער שהיו מימין למחנה.
רוחלה ואני עמדנו במקומנו. שמעתי רעש משאית נוסעת ונעצרת בחריקה. ירדו ממנה חיילים. על-פי מדיהם ידענו שאלה אינם חיילי הצבא הגרמני. שפתם לא הייתה מוכרת לנו. דורה הביטה בי וברוחלה בעיניים דומעות ואישרה ש"זה בסדר כי הם באו לעזור לנו". חייל אחד ניגש אלי, הביט בי וחייך. הוא עטף אותי בשמיכה. חייל אחר התקרב ועטף גם את דורה ורוחלה. דורה חיבקה אותי חזק ותפסה את ראשי. היא ציוותה עלי להסתכל רק קדימה. בלכתי, דרכתי על משהו ומעדתי. עיני, ששכחו לרגע את ציוויה של דורה נעו מטה. ראיתי יד של בחורה מוטלת לצד גופה. נבעתתי ורגלי נעצרו מעצמן. דורה אחזה ומשכה אותי תוך שהיא מסובבת את פני אליה. מחזיקה בי בחוזקה צעדנו זו לצד זו יחד עם כל נשות הביתן, שמות עצמנו אל עבר השער. חייל הניף אותי אל תוך משאית ולאחר מכן את רוחלה. שני חיילים סייעו בידי דורה כשעלתה וישבה בינינו על הספסל הארוך. ריטה וינטה עלו והתיישבו אף הן. דורה הביטה ברוחלה וחיבקה אותה ואז הביטה בי והניחה את ידה החמה על לחיי ואמרה ש"אנחנו צריכות להיות אסירות תודה כולנו על שהיה לנו את ריטה וינטה כי ריטה וינטה ידעו מה זה יחסי אנוש".
לזכרה של הנייה לייפר
